מהתנקשות לממלכתיות: תגובת ממשלת ישראל לרצח הרוזן ברנדוט, חקיקת פקודת מניעת טרור, ונאום ארבע-המטרות | נעמה פויכטונגר
צרור היריות שנורה מאקדח יהודי והרג את הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, ביום שישי 17 בספטמבר 1948, היה פרי תכנון וביצוע של חוג מצומצם, הרחק מעינה ומשליטתה של ההנהגה הממלכתית של מדינת ישראל הצעירה, שזה עתה מלאו לה ארבעה חודשים. האירוע הזה הציב את ראש הממשלה בן גוריון בעמדה מדינית רגישה ובלתי נוחה מבחינה בין-לאומית. אולם לצד זאת – הוא זוהה על ידו כהזדמנות, שאותה יוכל לנצל היטב כדי לבסס סמכות ריבונית, לחסל התארגנויות מתחרות ומאיימות, ולהבהיר את כללי המשחק החדשים בכל הנוגע לשימוש בכוח צבאי לאחר קום המדינה, אם ישכיל לנהל את המצב הרגיש שנוצר.
כיצד הגיבה ממשלת ישראל לרצח? אילו צעדים נקט בן גוריון בעקבותיו? והאם קידם עקרונות של שלטון החוק תוך יצירת קונפליקט של ממש עם אותו עיקרון עצמו? בסקירה זו נתייחס לאירוע ההתנקשות, להשתלשלות האירועים שבאה בעקבותיו וכן לנאומו של בן גוריון במועצת המדינה הזמנית שבו ארג, במלאכת מחשבת, את כל המטרות שביקש להשיג בעקבות האירוע.
מאי עד ספטמבר 1948 – תוכנית ברנדוט
הרוזן פולקה ברנדוט מונה כמתווך מטעם האו"ם לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל ובעיצומה של מלחמת העצמאות, במטרה להשיג הפוגה בקרבות ולסייע בהרגעת האזור. במסגרת פעילותו גיבש ברנדוט מתווה להסדר מדיני באזור. מתווה זה היה שונה מתכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר פחות משנה קודם לכן, וכלל מודל חלופי של הסדרה אזורית. תכניתו של ברנדוט התקבלה בכעס רב בקרב האוכלוסיה היהודית, מאחר שהוא התעלם מקיומה של המדינה היהודית שקמה זה עתה, והציע תחתיה מעין קונפדרציה של שתי ישויות מדיניות נפרדות – ערבית ויהודית, כאשר השטח שבשליטה יהודית צפוי היה להיות כשליש מהשטח שהוקצה למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה.
על פי המתווה שהציע ברנדוט האזור שבשליטה ערבית אמור היה לכלול, מלבד עבר הירדן המזרחי, גם את רוב שטח הנגב. כמו כן אמורה היתה להתאפשר חזרתם של מאות אלפי פליטים ערבים לשטח שבריבונות יהודית. זאת בנוסף לבנאום הנמלים – נמל חיפה ונמל התעופה בלוד. תוכנית זו נדחתה על ידי הערבים, וגם בקרב הישוב היהודי היא נתקלה בהסתייגויות ניכרות ובחששות גדולים, אולם ההנהגה היהודית היתה פתוחה להמשיך השיחות בנושא. את ההתנגדות העזה ביותר עורר הסעיף שעסק בירושלים, אשר נועדה, על פי התכנית המקורית, להימסר לשליטה ירדנית. בהמשך שונתה ההצעה בנוגע לירושלים כך שתיוותר תחת שליטה בינלאומית, וגורמים בינלאומיים אף החלו מקדמים את התבססותם בירושלים, בבניין ימק"א ובמלון המלך דוד.
פעילותו הנמרצת של ברנדוט, ונחישותו לקדם הסדר מדיני – אולי אף תוך חריגה מהסמכות שניתנה לו בעת מינויו על ידי האו"ם – עוררו חששות גדולים ואף כעס רב בקרב האוכלוסייה היהודית בישראל. ברנדוט נתפס כעוין את מדינת ישראל הצעירה ומפנה עורף לאינטרסים ולצרכים שלה, וכמי שנותן עדיפות לשיקולים ולאינטרסים אחרים לחלוטין.
אל הכעס על הרוזן ברנדוט התווספה, בקרב חברי ארגון לח"י, גם ביקורת חריפה כלפי ההנהגה היהודית – ראש הממשלה דוד בן גוריון וכן דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים – אשר נראתה בעיניהם כחלשה ומתרפסת למול פעילותו האגרסיבית של ברנדוט, שהתנהלותו נתפסה כמתנשאת ואדנותית, וכמתעלמת מהריבונות היהודית בארץ ישראל. הביקורת החריפה ביותר נגעה לסוגיית ירושלים, אשר בה התמקדו מאמציהם של אנשי לח"י בתקופה זו.
פעילות הלח"י עם הקמת המדינה
באתר האינטרנט של "העמותה להנצחת מורשת לח"י", תחת הכותרת "היסטוריה של לח"י" מופיע ציר זמן של פעילות הארגון. המובאה האחרונה המתארת את פעילות הארגון, מתוארכת ליום 29 במאי 1948 – שבועיים לאחר הכרזת המדינה. ביום זה התקיים מסדר חגיגי של חברי לח"י, בפעם הראשונה באופן פומבי ובלי להסתתר מאימת הבריטים.
מסדר זה היה, לכאורה, אקורד הסיום של פעילות הארגון. קודם לכן, בסמוך להכרזת המדינה, הוחלט על גיוסם של חברי לח"י לצבא העם הממלכתי, רובם (כ-700 לוחמים) במסגרת חטיבה 8, "חטיבת השריון והפשיטה" בפיקודו של יצחק שדה, אשר קיבלה גם כלי רכב וכלי נשק של לח"י, ומיעוטם בגיוסים נפרדים, כבודדים. יום לפני מועד הגיוס הצפוי התקיים המסדר האמור בשייח' מוניס. המסדר כלל הנפת דגל, שירת "חיילים אלמונים" הורדת הדגל לחצי התורן לזכר יאיר שטרן ושאר הרוגי לח"י, ומטח כבוד. בתיאורו של טקס זה, מסתיים ספרו של נתן ילין-מור, ממנהיגי לח"י, במילים "תנועת לח"י חלפה מן העולם..".¹
אולם מסתבר שתיאור זה, של התפרקות לח"י בטקס רשמי בחודש מאי, אינו משקף מהימנה את התמונה המלאה לגבי סיום פעילות הארגון ואנשיו.
למעשה, כבר לאחר ההצבעה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, התגלעה מחלוקת חריפה בין חברי הלח"י לגבי עתידו של הארגון. בעוד הנהגת הארגון ביקשה לקדם את פירוקו, עם הגשמת היעד של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היו אחרים, בראשות יהושע זטלר, שהתנגדו בתוקף לצעד זה, בטענה שכל עוד ירושלים אינה בשליטה יהודית, אין מקום להפסקת פעילות הארגון, ולא ניתן לומר שמטרתו הושגה.
בעקבות מחלוקת זו הקים זטלר בירושלים כוח פעיל של לוחמי לח"י, אשר כלל כמה מאות לוחמים, אשר שמו לנגד עיניהם את המשך המאבק של התנועה המחתרתית, עד להשגת ריבונות יהודית בירושלים. וכך, גם לאחר הכרזת המדינה ומסדר הפירוק הרשמי של התנועה, עדיין התקיים בירושלים גרעין פעיל של לוחמי לח"י שטרם הניחו את נשקם, ושלא התגייסו למסגרת הצה"לית המשותפת.
רוח זו של נבדלות ושל חוסר נכונות להתפשר אפיינה, לדברי פרופ' יוסף הלר, את חברי לח"י בכללותם. אלה התייחסו בחשדנות ובאי-אמון להנהגת המדינה החדשה – יריביהם הפוליטיים משכבר – אשר התנהלותה הפשרנית וההססנית במישור המדיני והבין-לאומי, לתפיסת לח"י, לא יכלה להבטיח את השמירה על האינטרס הלאומי. לפיכך, גם לגבי חברי לח"י שהתגייסו לשורות הצבא תוך ויתור, לכאורה, על המסגרת המחתרתית הנפרדת, מתאר הלר:
מרכז לח"י הסביר לאנשיו.... אפילו אם התפרקותו בסוף מאי תהיה סופית, הרי תהיה זו רק התפרקות של שינוי מבנה. לאמיתו של דבר הוא יוסיף להתקיים, ורק נשקו יהיה אחר: הוא יהיה 'פוליטי בכל מקום ובכל שעה שהבעיות תהיינה פוליטיות, ונשקם יהיה שוב צבאי בכל מקום ובכל שעה שהבעיות תהיינה צבאיות ולא יימצא צבא ישראל אחר אשר יבצע אותן'. לשון אחר, מרכז לח"י הודיע שאנשיו מתגייסים על תנאי: רק אם תוגשם במדינה בשלמות האידיאולוגיה המקסימליסטית-הלאומית. אין הם מצטרפים חלילה ל"הגנה", ששיתפה פעולה עם האויב...²
תיאור זה משקף כנראה את עמדת חלק מחברי הארגון ומנהיגיו, בעוד שאחרים ראו בהקמת מדינת ישראל את הגשמת חזונו של הארגון, וראו בממלכתיות צעד נדרש ובעל חשיבות. בספר זכרונותיו של יהושע זטלר, הוא מתאר כנס פומבי של לח"י ביום 20 ביוני 1948 – שבועות ספורים לאחר "מסדר הסיום" של הארגון – בו נדונה סוגיית המשך הלחימה על ירושלים. שם, מתאר זטלר, "דב גרנק, הבלונדיני עז הנפש, הצהיר כי נשבע אמונים לצה"ל ולא יפר הצהרת אמונים זו". זאת – לעומת אחרים שתמכו ברעיון.
בפועל, לח"י אכן הפסיק את פעילותו הנפרדת, והמיר את זהותו המחתרתית-הלוחמת, בזהות פוליטית ובפעילות בשדה זה. רק בירושלים נותר גרעין לוחם פעיל ועצמאי של הארגון, שפעל בנפרד מההחלטה המוסדית של לח"י בדבר התפרקות מנשקו. זרוע זו פעלה תחת השם "חזית המולדת", על אף שהזיהוי עם לח"י היה ברור.
ספטמבר 1948
פעילותו הנמרצת של ברנדוט לקידום מתווה שיביא לסיומה את הלחימה, ואופיו של המתווה שגיבש ושקידם בנחישות, הגבירו מאוד את החששות ואת ההסתייגויות בקרב האוכלוסייה היהודית. התקיימו צעדי מחאה ופורסמו כרוזים נגד פעילות זו, אך לא היתה לכך כל השפעה על ההתקדמות המדינית.
בזיכרונותיו של יהושע זטלר, מפקד כוחות לח"י בירושלים, מתואר תהליך גיבוש ההחלטה בדבר חיסולו של הרוזן ברנדוט, לאחר שהשתכנע כי ברנדוט "נחוש להפקיע את ירושלים מידי היהודים".
לאחר שלמחאות ולכרוזים נגד ברנדוט לא היתה כל השפעה על פעילותו, הלכה וגברה תחושת הדחיפות לעצירת המהלכים המתגבשים, ואז התגבשה בליבו של זטלר ההבנה כי יש לחסל את ברנדוט:
יהושע זטלר מסר על החלטתו לאלדד שחש כי משקל ההחלטה כבד מכתפיו. הוא הציע להתייעץ עם ילין-מור. למרות משקעי העבר נסעו השניים לחיפה אל ביתו של המפקד במרכז הכרמל שהיה שקוע כל כולו בפעילות פוליטית ליגלית. ההסכמה היתה פה אחד ומרגע זה היה ברנדוט חשוב כמת.³
על אף תיאור זה, ממקורות אחרים עולה כי הפעולה לא היתה פעולה "רשמית", מתוכננת ומאושרת על ידי הנהגת הארגון, וכי ילין-מור מעולם לא קיבל עליו את האחריות לפעולה זו.⁴
התיאור המפורט ביותר למעמד שבו התקבלה ההחלטה, לכאורה, נמצא בספרו של עופר רגב, "נסיך ירושלים" ⁵, שם תואר האירוע כך:
[...] ההחלטה להתנקש בברנדוט גמלה בליבו של יהושע זטלר בתחילת ספטמבר, לאחר שהתרשם כי ברנדוט מבקש לקרוע את ירושלים ממדינת ישראל... לאחר שבחן זטלר את כוחותיו, נוכח כי יש בידו היכולת המודיעינית ואף היכולת הביצועית לממש את החלטתו. תחילה, שקל לבצע את הפעולה ללא התייעצות עם מרכז לח"י (שבאופן פורמאלי כבר לא היה קיים), אך בשל כובד האחריות פנה לד"ר ישראל אלדד, ששהה בירושלים. אלדד הציע כי יתייעצו עם ילין-מור... השניים נסעו במכוניתו של זטלר לחיפה והתייצבו, ללא הודעה מוקדמת, מול ילין-מור המופתע בביתו שבמרכז הכרמל. הדיון עסק רק בהיבטים המבצעיים, וכלל לא עלתה בו השאלה האם לבצע את ההתנקשות או לא. השלושה היו תמימי דעים, כי ברנדוט הוא בן מוות. זטלר טען כי את האחריות חייב ליטול על עצמו ארגון לח"י. ילין-מור, שחשש ככל הנראה מן המשמעויות הפוליטיות של לקיחת אחריות זו, הציע לחתום על הודעת האחריות בשם "חזית המולדת". אלדד התלבט, ובסופו של דבר הכריע כדעתו של ילין-מור. הדיון תם. זטלר ואלדד שבו לירושלים. יהושע כהן קיבל הנחיה להכין את התוכנית המבצעית. מעתה כבר היה המתווך חשוב כמת.⁶
ביום שישי, 17 בספטמבר 1948, יום למחרת הגשת תוכניתו החדשה של ברנדוט לאו"ם, נרצח ברנדוט. בשעה 17:00, סמוך לפני כניסת השבת, חסם ג'יפ צבאי את דרכה של שיירת ברנדוט – שעשתה את דרכה משכונת קטמון לכיוון רחביה בירושלים. יחד עמו נרצח עוזרו, הקולונל הצרפתי סארו – אשר ישב לצידו במכונית ונקלע לקו האש. סארו מת במקום, וברנדוט מת מאוחר יותר, בסמוך להגעתו לבית החולים.
בפעולה היו מעורבים ארבעה אנשים: הנהג ושלושה נוספים, לבושים מדי צבא וכובעי מצחייה, אשר ירדו מהג'יפ. אחד מהם הגיע אל רכבו של ברנדוט, זיהה אותו, וירה בו צרור כדורים.
על אף ההערכות בדבר קיומו של איום כלפי ברנדוט, הוא סירב, כך דווח, לשאת נשק או לקבל אבטחה מטעם ההנהגה היהודית. זאת, כדי שלא לבטא בכך הכרה דה-פקטו בריבונות הישראלית בירושלים, ובסמכותה של ההנהגה לגביה.⁷ וכך בוצע הרצח ללא יכולת התגוננות של נוסעי השיירה. הנהג ושניים מהמבצעים הנוספים הצליחו להימלט בג'יפ והיורה ברח רגלית דרך סמטאות השכונה.
הדיווח אודות הרצח הגיע בסביבות השעה 18:00 אל בן גוריון. משמעותו המדינית היתה דרמטית: חודשים בודדים לאחר הקמתה של מדינת ישראל, הנאבקת עדיין על עצמאותה, על מעמדה ועל התקבלותה בקרב משפחת העמים כמדינת לאום בעלת זכות קיום – נרצח בירושלים, לכאורה תחת השגחתה של הנהגת המדינה הצעירה, מתווך בכיר מטעם האו"ם: אדם רם-מעמד, בתפקיד מפתח דיפלומטי. זאת, במטרה ברורה לסכל את פעילותו המדינית.
וכפי שמעיד מיכאל בר-זוהר בביוגרפיה של בן גוריון, הידיעה על הרצח פשטה בארץ ובעולם "ועוררה תגובות של זעם וסלידה. דעת הקהל העולמית נסערה מן המעשה וגינתה אותו במונחים החריפים ביותר. גם הנהגת המדינה נרעשה".⁸ נוכח הסתייגותה הידועה של ממשלת ישראל מהמתווה המדיני של ברנדוט – לא ניתן היה להתעלם גם מהחשד שהופנה כלפי ממשלת ישראל, שמא עמדה היא, בפועל או באופן מוראלי, מאחורי המעשה.
השלכותיו הקשות של אירוע זה, הן במישור הדיפלומטי-מדיני, והן במישור המשילות הפנימית של הממשלה החדשה, היו בעלות פוטנציאל קטסטרופלי. הפעולות שננקטו, היו בהתאם.
סמוך לאחר הרצח נפגש בן גוריון עם דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים, עם שר המשפטים ועם שר האוצר, וכן עם קצינים בכירים במטכ"ל.
למשרד המשפטים ניתנה הנחיה להכין, ללא דיחוי, חקיקה מתאימה לצורך מיגור סופי של ארגוני הטרור, ובמקביל – עוד בטרם הכנת החקיקה הנדרשת – הוחל כבר באותו הערב בביצוע מעצרים נרחבים של אנשי לח"י בירושלים, שעליה הוטל עוצר, ולאחר מכן – גם בתל אביב ובחיפה.
מי ביצע את הרצח, מי נעצר, מי הואשם?
זהותם של המעורבים הישירים ברצח עצמו ידועה כיום: נהג הג'יפ היה משולם מקובר, ושלושת הלוחמים שירדו מהג'יפ היו שטיינברג, בן משה, ויהושע כהן – שירה בברנדוט וסארו. יהושע זטלר (מפקד הלח"י בירושלים) עם אדם נוסף – גולדפוט, תצפתו על האירועים מרחוק.⁹
כבר בסמוך לאירוע ברור היה להנהגה כי הרצח בוצע על ידי ארגוני "הפורשים". למרות החשד המיידי שנפל גם על ארגון האצ"ל, הוברר כבר בשלב מוקדם שהאצ"ל אינו מעורב בכך, והדברים קיבלו ביטוי גם במאמרו של של מנחם בגין, "גילוי דעת" מה-19 בספטמבר 1948, בשאלה 'מי אחראי למותו של ברנדוט'.¹⁰
את האחריות "הרשמית" לאירוע נטל על עצמו הארגון המכונה "חזית המולדת" בהצהרות מודפסות שפוזרו מיד לאחר הרצח בין קונסוליות בעיר. אולם ברור היה כי מדובר בכינוי לקבוצה מתוך אנשי הלח"י, שהמשיכה ופעלה בירושלים גם לאחר פירוקו הרשמי של הארגון, הלח"י אף היה חתום על כרזות המחאה נגד ברנדוט לפני הירצחו.
מטבע הדברים, אירוע חמור זה חייב נקיטה מיידית בכל האמצעים לגילוי המעורבים ברצח והבאתם לדין, ואכן – גופי החקירה החלו לפעול. אולם בפועל, הצעדים שננקטו לצורך חקירה ואכיפה בעקבות האירוע, מעוררים מספר תהיות.
כבר בליל הרצח בוצעו מעצרים בהיקף נרחב נגד מאות אנשי לח"י ידועים בירושלים, ולאחר מכן ברחבי הארץ. מה היתה העילה למעצרים אלה?
ברור שלא ניתן היה לקשור באופן פרטני בין מאות חברי הארגון שנעצרו לרצח עצמו. יתירה מזו, מעדויותיהם של חברי לח"י – שרובם, כאמור, כבר גוייס אז לשורות צה"ל, עולה כי אנשי הארגון עצמם כלל לא היו מודעים לתכנון הרצח או להתרחשותו, עד לשלב מאוחר יותר. כך, למשל, מתאר אברהם ורד בספרו, את התגובה לרצח, על פי עדותו של העיתונאי ארתור קסטלר, אשר נכנס בליל שבת, מספר שעות לאחר הרצח, לבית קפה "שבו מבקרים בעיקר שטרניסטים...". באי המקום, על פי קסטלר, אמנם שמחו לשמע החדשות, אולם "תוצאת חקירה קצרה של ליל שבת גילתה כי הרצח הפתיע לחלוטין את השטרניסטים עצמם... הם נבוכו לשמע הידיעה, ככל אדם אחר".
ורד מביא גם את דבריו של יעקב בנאי, אחד מבכירי הלח"י שהתגייס לצה"ל והיה ממונה על אנשי הלח"י בחטיבה 8, שהעיד כי שמע על הרצח רק סמוך לשעה 1:00 בליל שבת, כשהתבקש להתייצב לפני המח"ט יצחק שדה, ומדווח כי –
הוא מסר לי את עניין ברנדוט... לדבריו... חושדים שלח"י עשה זאת. הוא אמר לי שברצונו לדעת מה תהיה תגובתנו במקרה שיתחילו מאסרים בקרב אנשי לח"י... השבתי כי אינני חושב שאנשי לח"י עשו את המעשה, כיוון שלא יכולה להיות פעולה של לח"י שאני לא אדע עליה לפני כן... הוספתי כי אינני חושב שיקרה משהו, כיוון שההגיון מחייב שללח"י אין יד בעניין ברנדוט.¹¹
עדויות אלה מאששות את הקביעה כי הלח"י, כארגון, לא עמד מאחורי הפעולה באותו האופן שבו תכנן והוציא לפועל 'מבצעים' קודמים מתקופת פעילותו המחתרתית, וכי האחריות לתכנון הרצח ולביצועו היתה של המבצעים עצמם ומפקדיהם הישירים. על רקע זה, בולט עוד יותר הפער בין אופי הפעולה ובין תגובת ההנהגה: פעולות האכיפה הנרחבות והמיידיות ננקטו, כאמור, נגד מאות חברי הארגון, אשר בוודאי לא היתה להם יד באירוע המסוים הזה או ידיעה מוקדמת לגביו. ולצד זאת, בולטת העובדה כי כמעט ולא ננקטו כל צעדים נגד המעורבים הישירים – בין במאמצי הגילוי ובין בהבאתם לדין.
יהושע זטלר היה, כאמור, מנהיגה של קבוצת לוחמי לח"י שפעלה בירושלים. אף על פי כן, הוא לא נעצר. וכפי שהוא מתאר את הדברים בזכרונותיו:
לאחר ההוצאה לפועל של ברנדוט נאסרו כל אנשי לח"י מקטן ועד גדול. ואותי, יהושע זטלר, לא חיפש איש למרות שנפגשתי עם מר גרינבוים והעברתי דרכו מסר לבן גוריון לבל ימשיכו לפגוע באנשי לח"י. התהלכתי חופשי ברחובות, ומעולם לא נחקרתי בנושא ברנדוט.¹²
זהות ארבעת המבצעים עצמם לא היתה ידועה בעת מתן ההוראה לביצוע המעצרים, אולם נראה כי לפחות אל חלקם ניתן היה להגיע. מיומנו של בן גוריון מיום 19/9/48, יומיים לאחר הרצח, עולה כי איסר הראל (הלפרין), אז ראש שירות הביטחון (שפעל תחת השם "מחץ" בראשית דרכו), דיווח לו על חשודים אפשריים במעשה, מבין אנשי הלח"י, ונקב במפורש בשמותיהם של יהושע כהן ושל יהושע זטלר. אף על פי כן אלה לא נתפסו ולא הועמדו לדין באשמת מעורבותם במעשה.¹³ לפנייתו אל השר יצחק גרינבוים הושב "במסר מרגיע על פיו נועד הרעש בכדי לשכך את חמת העולם".¹⁴
שבועיים לאחר הרצח, ב-30 בספטמבר 1948, נעצרו שניים ממנהיגי הלח"י: נתן ילין-מור ומתתיהו שמואלביץ. הם הועמדו לדין בבית דין צבאי על פי פקודת מניעת טרור שנחקקה זה עתה (ר' להלן), והואשמו לא בעבירת הרצח של ברנדוט, אליה לא ניתן היה לקשור אותם במישרין, אלא בעבירה החדשה של הנהגת ארגון טרוריסטי. תחת האשמה זו ניסתה התביעה, במסגרת ההליך, גם להוכיח את אחריותו של ארגון לח"י לרצח.¹⁵ שני הנאשמים הורשעו אמנם בהנהגת ארגון טרוריסטי ונשפטו לעונשי מאסר, אולם שוחררו כמעט מיד, מכוחה של פקודת חנינה כללית שפורסמה באותה העת, בעקבות הבחירות לכנסת הראשונה.¹⁶
*
מה, אם כן, היתה תכליתן של פעולות האכיפה הנרחבות שנעשו אחרי הרצח?
ההתנקשות בברנדוט הציבה בפני בן גוריון שני אתגרים מרכזיים בתחום ההנהגה. הראשון, כלפי חוץ: החשש מההשלכות המדיניות של אירוע חמור זה אשר הכתים את שמה של מדינת ישראל הצעירה, ואשר מאחר שאירע לכאורה תחת עינו הפקוחה, יש בו כדי להטיל צל כבד על כוחו וסמכותו כראש הממשלה של המדינה החדשה ועל יכולתו לשלוט באופן אפקטיבי בגורמים השונים, פעילי מחתרות בעבר הקרוב, הפועלים בשטח על דעת עצמם. ועוד יותר מכך, הנזק שייגרם אם ממשלת ישראל תיחשד בעצמה באחריות לייזום הרצח. האתגר המרכזי השני היה מדיני-פנימי: התמודדות עם המסר הכרוך בנקיטת פעולה צבאית עצמאית, בעלת השלכות מדיניות מרחיקות-לכת, על ידי ארגון מחתרתי שאינו מקבל עליו את מרותה של המדינה החדשה, ואשר פוגע בכך פגיעה אנושה במאמץ ליצור נורמה של ממלכתיות תחת הנהגה משותפת.
לעומת שני אתגרים אלה, שהטרידו את ראש הממשלה עד מאוד, ספק אם מותו של ברנדוט עצמו ציער את בן גוריון, כפי שמעיד מיכאל בר-זוהר בביוגרפיה היסודית שלו.¹⁷
ואולם, שני האתגרים הללו היוו סכנה ממשית למשימת חייו של בן גוריון, וחייבו תגובה מיידית.
נקיטה של פעולות רחבות-היקף, ביד קשה, נגד אנשי לח"י, צפויה היתה לתת מענה הכרחי לשתיהן. הן במסר שהיה בכך לשדר כלפי העולם, מסר של התנערות מוחלטת של הממשלה מהמעשה ושל הוקעה של הפעולה ושל האחראים לביצועה על ידי פעולה נחושה, והן בהזדמנות לפעול באופן תקיף ונרחב נגד כלל חברי הארגון ומוסדותיו, ובכך להבטיח את חיסולו המוחלט.
ואכן, כותב בר-זוהר: "מסקנתו של בן גוריון נתקבלה בו במקום: לפזר את ארגוני ה"פורשים" מירושלים ולמחוץ שרידיהם ברחבי הארץ".
מיד אחרי קבלת הידיעה אודות הרצח הורה בן גוריון לראש שירות הביטחון, ולראש המשטרה הצבאית לאסור את כל אנשי לח"י בשטח המדינה. תחת פיקודו של מפקד חטיבת ירושלים, משה דיין, נערכו פשיטות על מפקדות לח"י ואצ"ל בירושלים ועל מחסני התחמושת של הארגונים.
עדות נוספת להלך-רוחו של בן גוריון בעקבות הרצח ולצעדים הנחרצים שהחליט לנקוט בעקבותיו, מובאת מפיו של השגריר האמריקני ג'יימס מקדונלד, על פגישתו עם בן גוריון למחרת הרצח¹⁸:
מעולם לא ראיתי את בן גוריון במצב רוח כה קודר... הוא גולל בחיתוך דיבור ובמלים קצובות ומדודות את קו הפעולה של הממשלה: 'אקרא באזניך את הפקודות ששלחתי למושל הצבאי של ירושלים: ראשית – אסור את כל אנשי לח"י. שנית – גלה וכתר את כל בסיסי לח"י והחרם את כל כלי הנשק. שלישית – הרוג את כל המתנגדים בכוח. רביעית – הטל עוצר, חסום את כל המוצאות והמבואות לירושלים. חמישית – אל תאחז בפעולה נגד האצ"ל, אלא אם כן חבריו מסייעים ללח"י. שישית – פעל מיד לכשיהיו כוחות...
ואכן, הפעולות שננקטו נגד אנשי לח"י ומוסדותיו היו מיידיות, נרחבות, ונחרצות. בימים שלאחר הרצח נעצרו מאות פעילי לח"י¹⁹, והארגון עצמו הוכרז כ"ארגון טרוריסטי" מכוח החוק החדש, שנחקק בפעולת בזק לרגל האירועים.
פקודת מניעת טרור
מה היתה התשתית המשפטית למעצרים נרחבים אלה?
כפי שציינו, לא ניתן היה לקשור בין מאות חברי לח"י שנעצרו לפעולת ההתנקשות בברנדוט, ונראה שכלל לא נטענה טענה כזו על ידי רשויות האכיפה (פרט למעצרם של שניים מראשי הארגון שהובאו לדין בהמשך). אם כן, מה היתה עילת מעצרם של כל היתר? כדי להשיב לשאלה זו, יש לבחון את התשתית המשפטית הרלוונטית במועד זה.
כאמור, מיד לאחר קבלת המידע אודות הרצח, אחת מפעולותיו הראשונות של בן גוריון היתה להנחות את משרד המשפטים להכין, ללא דיחוי, חקיקה רלוונטית.
במהלך השבת גובש נוסח "תקנות למניעת טרור", ואלה הובאו, כבר במוצאי השבת שלאחר הרצח – כיממה בלבד לאחר ביצוע הרצח (!) – לאישור הממשלה במתכונת של "תקנות שעת-חירום".²⁰ בנאומו במועצת המדינה הזמנית, ארבעה ימים לאחר מכן, הסביר בן גוריון:
"הממשלה דנה באותו ערב על הצעת תקנות-לשעת-חירום נגד ארגונים טירוריסטיים, שהוכנה על ידי משרד המשפטים. אישרה אותה ביסודה, והטילה על ועדה של שלושה שרים לנסחה ניסוח סופי לשם פרסום בעתון הרשמי כתקנה לשעת-חירום. הממשלה שקלה, אם לדחות את פרסום התקנות עד ישיבת מועצת המדינה, והגיעה לידי מסקנה – שהדחיה אסורה ויש לפעול מיד, ועליה לפרסם את התקנות בתוקף הסמכות שיש לה כתקנות לשעת-חירום. אולם עם כינוס מועצת המדינה מגישה הממשלה את התקנות לאישור המועצה כדי שהתקנות ייהפכו לפקודה מטעם מועצת-המדינה".²¹ [ההדגשות נוספו, נ"פ]
ובכן, התקנות אושרו בידי הממשלה במוצאי שבת 18 בספטמבר 1948, ופורסמו בעיתון הרשמי ביום שני 20 בספטמבר 1948. ²² מה היתה הסיבה לדחיפות הרבה, שחייבה, לדידו של בן גוריון חקיקת-בזק ממשלתית באופן זה?
רצח ברנדוט היווה עבירה פלילית לפי המצב המשפטי הקיים, בהתאם לפקודת החוק הפלילי, 1936, שעמדה בתוקפה גם לאחר קום המדינה מכוח הוראות סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948. ²³ על כן, מעצר והבאה לדין של החשודים בעבירה זו לא הצריכו חקיקה חדשה. אולם המאבק המוסדי בעצם קיומו של הארגון המחתרתי אכן הצריך גיבוש תשתית משפטית מתאימה.
ואכן, עיקרן של תקנות שעת-החירום החדשות עסק בהגדרת "ארגון טרוריסטי", ובקביעתה של שורת עבירות פליליות חמורות, שעניינן כל סוג של פעילות במסגרת ארגון טרוריסטי, חברות בארגון טרוריסטי וכן כל סוג של סיוע לארגון טרוריסטי – בכסף, באמצעים אחרים, או בהבעת תמיכה בו בכל דרך. עוד ממשיכות התקנות וקובעות סמכויות נרחבות הנוגעות לסגירת מקומות המשמשים לפעילות הארגון, החרמת רכושו, ועוד.
התקנות פורסמו בעיתון הרשמי של מדינת ישראל ב-20בספטמבר 1948, ועוד באותו היום פורסמה בעיתון הרשמי, בגליון הבא, הכרזת הממשלה על לח"י כארגון טרוריסטי מכוח סמכותה החדשה לפי סעיף 8 לתקנות החדשות, וכן על ארגון "חזית המולדת" – שמה של הזרוע הירושלמית של לח"י, למען הסר כל ספק.
נוכח ההכרזה על לח"י כארגון טרוריסטי לפי הפקודה, הרי שמיד חלו לגביו כלל הסמכויות והעבירות אשר פורטו בתקנות שעת-חירום למניעת טרור, התש"ח – 1948. קרי: ניתן היה לעצור את כל אנשיו באשמת חברות בארגון טרוריסטי, את כל תומכיו, מסייעיו ואוהדיו בעבירת תמיכה בארגון טרוריסטי, את כל פעיליו ומנהיגיו, לפשוט על מחסניו ולהחרים את רכושו. אלא שהמשטרה החלה בכל הפעולות האלה כבר בליל שבת שלאחר הרצח – שלושה ימים לפני פרסום התקנות ולהכרזה על ארגון לח"י כארגון טרוריסטי. כלומר, החקיקה החפוזה נועדה למעשה להכשיר את פעולות האכיפה הנרחבות שנעשו בתגובה מיידית לרצח, מבלי שנשאלו שאלות, באווירה ששררה אז, לגבי הבסיס המשפטי לכך.
ראוי לציין אמנם את ההסדר המשפטי שהיה קיים, לכאורה, בעניין זה, מכוח תקנות שנחקקו על ידי שלטונות המנדט הבריטי ב-1945. ²⁴ תקנה 84 לתקנות ההגנה הגדירה מהי "התאחדות בלתי מותרת", ותקנה 85 קבעה שורה של עבירות הנוגעות לפעילות בהתאחדות בלתי מותרת וכן לתמיכה בו בכל דרך. על-פניו, תקנות אלה עמדו בתקפן גם במדינת ישראל הצעירה, מכוח אותו סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, אשר קבע רציפות לדין שהיה קיים בארץ ערב סיום המנדט הבריטי, כל עוד לא נסתר או הוחלף על ידי מועצת המדינה הזמנית. אולם למעשה, חקיקה זו נחשבה לבלתי-לגיטימית בקרב היישוב העברי בארץ ישראל, מאחר שהיו אלה התקנות אשר שימשו להשלטת משטר המנדט ביד קשה, לשליטה על היישוב היהודי בארץ ולהגבלתו. בתקנות ההגנה נכללו ההוראות בדבר הגבלת העליה לארץ (הספר הלבן), וניתנו בו סמכויות נרחבות מאוד לשלטונות המנדט לדכא את האוכלוסייה המקומית, להגביל אותה ולשלוט עליה, עד כדי השוואתן, בשיח המקומי, לחוקי גרמניה הנאצית. לפיכך, גם אם באופן פורמאלי ניתן היה להתייחס אליהן כתשתית משפטית רלוונטית למאבק בלח"י, נראה כי לא ניתן היה להעלות על הדעת, חודשים בודדים לאחר הקמת המדינה, שימוש באותם סעיפים ממש על ידי הממשלה היהודית נגד אזרחיה של המדינה הצעירה, ובכך – כניסה משתמעת של בן גוריון לנעליו של השלטון הבריטי שמוגר זה עתה, לאחר מאבק ארוך וכואב.²⁵
העובדה שתקנות ההגנה (שעת חירום) כלל לא נלקחו בחשבון כמקור משפטי רלוונטי לביצוע המעצרים, באה לידי ביטוי בדברים שאמר בן גוריון במועצת המדינה הזמנית, בבואו לאשר את התקנות החדשות בעניין מניעת טרור, כאשר הוא מתאר את היוזמה להכנת החקיקה החדשה:
[בסמוך לאחר הרצח].. פניתי למשרד המשפטים שיכין מיד תקנות-שעת-חירום נגד ארגונים טירוריסטיים, שעל פיהם אפשר יהיה להעניש לא רק את מבצעי הטירור – לכך מספיקים החוקים הקיימים – אלא גם חברי הארגון הטירוריסטי, אם גם הם גופם אינם משתתפים במעשי-הטרור, ואת עוזריהם ומעודדיהם בכסף או בתעמולה או באיזה סיוע אחר.²⁶
אם כן, התשתית המשפטית לפעילות המיידית והנרחבת נגד אנשי לח"י היתה לכל הפחות רעועה, במועד תחילת הוצאתה אל הפועל. אף על פי כן, מעיד בן גוריון בנאומו באותו השבוע כי "כל המאסרים נעשו בלא התנגדותם הפיזית של אנשי לח"י ותומכיהם". נוכח הנחייתו של בן גוריון, "להרוג את כל המתנגדים בכוח", בהתאם לעדות שהובאה לעיל, נראה כי שיתוף פעולה זה היה חיוני לצורך מניעת שפיכות דמים באקלים שנוצר. בעקבות פעילות נרחבת זו פרסם לח"י כרוזים שיצאו נגד המעצרים ההמוניים וסמכויות האכיפה מרחיקות-הלכת שנחקקו אד-הוק לצורך כך, אולם נראה כי אכן לא היתה התנגדות פיזית למעצרים.
ובכל זאת, מדובר היה במעצרים בהיקף נרחב²⁷ נגד מי שלא היו מעורבים בהתנקשות, וספק אם היו ראיות למעורבותם בפעילות אסורה של הארגון לאחר קום המדינה ומעת התפרקותו הרשמית של ארגון לח"י. מעצרים רחבי-היקף אלה עוררו כעס רב בקרב אנשי הארגון, וגם מנחם בגין, שהכיר מקרוב התנהלות זו לאחר מעצרם הבהול של כ-200 אנשי אצ"ל זמן קצר קודם לכן, אחרי אירועי האלטלנה, התייחס לכך בחומרה רבה:
הממשלה הזמנית הבלתי נבחרת הולכת מדחי אל דחי... בתוקף חוקי החירום... הושלכו לבתי הכלא ולמחנות הרכוז מאות אזרחי המדינה. שום האשמה מעשית לא הובאה נגדם; הם גם לא הועמדו לדין בפני שופט אזרחי, אשר בפניו – ורק בפניו – חייב כל אזרח במדינה חופשית לתת את הדין, אם עבר על חוק.²⁸ "חשודים" הם העצורים הללו. "והחשד בלבד" מספיק בכדי לשלול מהם, לזמן בלתי מוגבל, את היקר מנכסי אנוש: את החרות. ולא בושו הכולאים להשתמש בנשק חלוד זה, אף על פי שהם עצמם התקוממו נגדו בכל כוח "מחאותיהם" הקולניות, כאשר נפגעו על ידו לתקופה קצרה על ידי המשעבד הבריטי.²⁹
בגין הוסיף והתייחס לכך גם בנאומו בפתיחת המועצה הארצית הראשונה של תנועת החרות³⁰:
בעקבות בטול שני יסודות החוק והמשפט,³¹ הושלכו לבתי־כלא ולמחנות־רכוז קרוב לחמש מאות אזרחים עברים וביניהם לוחמים ותיקים, לוחמים נכים וביניהם נוער בגיל רך. טעות גסה היא בידי שליטי הקריה, אם הם חושבים שמאסרים המוניים אלה ושאר תנועות היד של תקיפות היסטורית מרימים את הפרסטיז'ה שלה. קצרי־ראות הם היו וקצרי־ראות נשארו. ליום או ליומיים מתקבל הרושם בעולם, כי "זוהי ממשלה חזקה", אולם רק ליום או ליומיים. ואילו לאורך ימים התוצאה היא הפוכה מן המבוקשת. מדינה שבה יושבים בכלא אנשים ללא דין ומשפט; מדינה שבה קיים חוק המבטל את זכויות היסוד של האדם והאזרח; מדינה שבה בתי־דין צבאיים הופקדו לשפוט אזרחים; מדינה כזו – מחלה מכרסמת בה.
בתוך זמן קצר ברחו מכלא יפו עשרות אנשי לח"י שנעצרו במבצע הזה. זמן קצר לאחר מכן שוחררו על ידי השלטונות עשרות פעילים נוספים, לאחר שהצהירו על נכונותם לקבל עליהם את מרותה של המדינה. שניים מראשי הארגון הובאו לדין אולם שוחררו גם הם, יחד עם כל יתר העצורים, במסגרת החנינה הכללית שניתנה לכלל העצורים בחודש פברואר 1949. ואילו האחראים הישירים לתכנון הרצח וביצועו – יהושע כהן, יהושע זטלר, ואחרים – כלל לא נעצרו או נחקרו.
אם כן, ברור שלדידם של בן גוריון וגורמי הביטחון, די היה בביצוע המעצרים עצמם כדי להשיג את התוצאה הדרושה – העברת מסר חד משמעי בדבר סיום פעילותו של לח"י וכל צורת התארגנות מטעמו.³² לא נדרשו פעולות אכיפה נוספות כלפי כלל חברי הארגון.
האצ"ל נקלע לקו האש
כבר בסמוך להירצחו של ברנדוט, ברור היה לגורמי הביטחון וכן לראש הממשלה כי האצ"ל לא היה מעורב בפעולה – לא בתכנון המוקדם ולא בביצוע. זאת, לאחר שארגון "חזית המולדת" – גלגולו של הלח"י – קיבל עליו את האחריות לפעולה מיד לאחר ביצועה, וכך גם בהתאם למידע המודיעיני שנאסף בעקבות האירוע.
מנחם בגין עצמו פרסם ביום ראשון לאחר הרצח, 19 בספטמבר 1948, גילוי דעת שכותרתו "מי אחראי למותו של ברנדוט?".³³ במסמך זה הבהיר בגין כי מוטלת אחריות עקיפה לאירועים גם על האו"ם ובריטניה, בהתנהלותם הבלתי-הגונה והבלתי מוסרית בארץ ישראל. אולם המסמך נפתח בהבהרה בדבר אי-מעורבותו של האצ"ל בפעולה, והרחבה בנוגע לתהליכי המשא-ומתן המתקיימים בין הארגון ובין ממשלת ישראל, בדבר גיוס חבריו לצה"ל והפסקת פעילותו הנפרדת.
אם כן, על-פניו, אירוע ההתנקשות לא הצריך ולא הצדיק כל פעולה נגד האצ"ל, אשר כבר חודשים רבים קודם לכן, בתהליך הדרגתי מאז החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר וההיערכות לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, קיים מגעים עם הנהגת ה"הגנה" בדבר שיתוף פעולה עמה, לקראת הפסקת פעילותו הצבאית הנפרדת. עם הקמת המדינה התחייב האצ"ל, בהתאם למדיניותו העקבית של בגין, לממלכתיות במסגרת המדינה החדשה ולהשתלבות בצבא המשותף. רק ענף קטן של אנשי אצ"ל המשיך לפעול תחת השם "הגדוד הירושלמי" בירושלים, שלא נכללה בינתיים בשטח הריבוני של מדינת ישראל. אולם בגין הכריז זה מכבר, מיד לאחר הכרזת העצמאות, על המרת פעילותו הצבאית של הארגון בפעילות בזירה הפוליטית, במסגרת "תנועת החרות".³⁴
ואולם בפועל, היה מצב הדברים מורכב יותר. בן גוריון היה נחוש להביא לפירוק מלא של האצ"ל ולא לאפשר את המשך קיומו בזהות עצמאית. האצ"ל בראשות מנחם בגין, אויבו בנפש, נתפס על ידי בן גוריון כאיום פוליטי ממשי. כמי שהיווה אופוזיציה פעילה וקולנית להנהגת מפא"י ושלטונה (שלא כמו לח"י, הקיצוני והאיזוטרי יותר), ולדבריו של בר זוהר,³⁵ בן גוריון אף חשש ממרד נוסף של אנשי האצ"ל, המבקשים הנהגה חלופית למדינה הצעירה. לתפישתו של בן גוריון, הכנעתו המוחלטת של האצ"ל היתה חיונית להבטחת היציבות השלטונית של הממשלה החדשה ומוסדותיה, ולהשלמת הטרנספורמציה מתודעה של יישוב עברי הנאבק על עצמאותו וחירותו נגד שלטון זר, לאומה ריבונית המקבלת עליה את מרותו של החוק תחת שלטון לגיטימי.
לדידו של בן גוריון מדובר היה במאבק חריף ובלתי מתפשר, שהגיע לאחד משיאיו הכואבים בפרשת אלטלנה, ב-22-21 ביוני, פרשה שחידדה את הסוגיות הקשות בדבר שאלת המשך זהותו העצמאית של האצ"ל, ושאלת הלגיטימציה של חימוש ייעודי לאנשיו ולפעילותם, לעומת תביעתו של בן גוריון לבלעדיות של צה"ל ולממלכתיות מוחלטת של כלל הפעילות הצבאית, והאמצעים שנקט בהם כדי להבטיח מטרות אלה. בין היתר, בעקבות פרשה זו לא התאפשרה עוד פעילותם של יוצאי האצ"ל במסגרת יחידות עצמאיות, והם נדרשו להתגייס לצבא כיחידים, ללא זהות ארגונית נפרדת.
בר זוהר מעיד כי מאז פרשת אלטלנה, היה בן גוריון נחוש "להסתער בכל עצמתו על אנשי האצ"ל" בכל דרך: במעצרים, במעקב אחרי חברי הארגון ותומכיהם, בפעילות מודיעינית שהתרכזה גם במקורות המימון והנשק, והוא אף גייס לשם כך את שירותי הביטחון. עוד מעיד בר זוהר כי "הזקן בדק אישית כל שמועה על התרכזות אנשי האצ"ל בחילות או בחטיבות מסוימות בצה"ל".³⁶
שוב ושוב הבהיר בן גוריון, בזמנים ובהקשרים שונים, כי במקרה הצורך, יש לעשות שימוש בכוח נגד חברי האצ"ל, אפילו תוך המתה. כך מציין בן גוריון גם ביומנו: "הצעתי להתרות בהם, ואם לא יישמעו – לחסל אותם בכוח".³⁷ זאת, על אף הנחייתו העקבית של בגין לאנשיו להימנע משימוש בכוח נגד יריביהם בהגנה ובמוסדות היישוב, בקבעו כי "לא תהיה מלחמת אחים".
מאבק זה באצ"ל ובזהותו הנפרדת העסיק את בן גוריון הרבה לפני רצח ברנדוט, ונמשך ברצף במהלך התקופה שלפני ואחרי הכרזת העצמאות של המדינה החדשה. אירוע הרצח, על אף שלאנשי האצ"ל לא היתה כל נגיעה אליו, היווה בכל זאת הזדמנות, לדידו של בן גוריון, גם בזירה זו.
זמן קצר לפני הרצח הביא בן גוריון לממשלה הצעת החלטה בדבר מסירת אולטימטום לארגוני "הפורשים" להתפרק מנשקם ולהתגייס לצבא, אולם החלטה זו התעכבה מפני שחלק משרי הממשלה איימו לפרוש מהממשלה אם היא תחליט על פעולה צבאית נגד ארגוני הפורשים.³⁸ אך רצח ברנדוט שינה את מצב הדברים.
הרצח, שחומרתו ומשמעותו המדינית היו ברורים לכל, יצר לגיטימציה ציבורית ליד הקשה שננקטה נגד אנשי לח"י הקרובים והרחוקים, וממילא הקשה, באווירת אותם הימים, על כל הסתייגות מפעולה נגד מי שזוהו כפעילי טרור או כדוגלים בפעילות "צבאית" עצמאית. ואכן, בהמשך דבריו של השגריר מקדונלד³⁹ הוא הוסיף והעיד כי:
כמעט בהיסח הדעת ציין ראש הממשלה כי אף שהאצ"ל לא היה מעורב בהתנקשות, יש בדעתו לאלץ אותם לבחור בין 'נאמנות' ל'התחסלות'.
אם כן, כבר ביום שלמחרת הרצח גמר בן גוריון בדעתו להביא, בהזדמנות זו, לחיסול מוחלט של פעילות המחתרות בכללן, ויתירה מזו, גם של כל זהות נפרדת של יחידות לוחמות, גם אם "לגיטימיות". בהזדמנות זו הורה בן גוריון לשים קץ גם לזהותו הנפרדת של מטה הפלמ"ח (מגמה שביקש לקדם עוד קודם לכן), וב-29 בספטמבר 1948, כשבועיים לאחר הרצח, מסר החלטה זו, בצירוף הנחיות מתאימות, למטה הכללי של הצבא.⁴⁰
מכל מקום היה זה האצ"ל שזהותו הנבדלת הטרידה את בן גוריון, יותר מאשר יתר הגופים.
ב-19 בספטמבר 1948, יומיים לאחר הרצח, התקבלה בממשלה הצעתו של בן גוריון לקבוע כי חוקי המדינה בנוגע לצבא, גיוס, ונשק חלים על כל תושבי ירושלים, וב-20 בספטמבר 1948 קיבל האצ"ל אולטימטום מאת המטכ"ל, אשר כלל את הדרישות הבאות: קבלת חוקי המדינה בנוגע לצבא, גיוס ונשק; כל חייבי הגיוס באצ"ל יתגייסו לשורות צה"ל; כל הנשק יימסר לצה"ל; כל מתגייס יחוייב בשבועת אמונים; "דין חברי אצ"ל כדין כל יהודי אחר". עוד נקבע כי בהודעה זו כי –
אם במשך עשרים-וארבע שעות החל מהיום, יום ב' 20/9/48 שעה 12:00 הנכם מקבלים את הדין: מפרקים את האצ"ל וגדודיו המיוחדים, מוסרים את הנשק ומצטרפים לצבא ההגנה לישראל – לא יסבול איש מכם על פגיעות שפגעתם עד עכשיו בחוק ישראל, והיחס אליכם יהיה כיחס לכל יהודי אחר; אם במשך הזמן הנקוב לא תמלאו את דרישות הממשלה הלכה למעשה – יפעל הצבא בכל האמצעים שלרשותו.⁴¹
בנאומו של בן גוריון במועצת המדינה, ב-23 בספטמבר 1948, הקפיד בן גוריון להדגיש כי לא היה לכך כל קשר עם הרצח:
עלי להעיר בהדגשה מיוחדת, שההחלטה שנתקבלה בממשלה בעניין אצ"ל ביום א' האחרון, אין לה שום קשר עם רצח ברנדוט, רק במקרה נדחתה ההחלטה הסופית ליום ראשון זה, והחברים שהיתה להם דעת מיעוט, לא שינו דעתם גם ביום א', והרוב שהחליט מה שהחליט, דעתו היתה קבועה בענין זה כל הזמן, בלי שום קשר עם רצח ברנדוט; ואילו היתה החלטה סופית מתקבלת לפני שבועיים – לא היה חל כל הבדל בהחלטה. כפי שכבר נתפרסם בעיתונים, החליטה הממשלה לתבוע מאצ"ל להתפרק בלי שום תנאים, למסור את כל נשקו לצבא, וכל חייבי-הגיוס שבתוכו נדרשו להתייצב ולהצטרף לצבא הגנה לישראל, ככל אזרחים אחרים במדינה, בלי כל הבדל.
בן גוריון הדגיש אמנם כי להחלטה זו ולאולטימטום שבצידה לא היה קשר לרצח ברנדוט, וכי סמיכות הזמנים בין השניים היא מקרית, אולם לאור עדותו של בר זוהר כי אישורה של החלטה זו נתקל בקשיים קודם לכן, ברור כי באווירה הציבורית שנוצרה בסמוך לרצח, ונוכח היד הקשה שהפגינה הממשלה כלפי חברי לח"י, לצד חקיקתן של תקנות שעת-החירום בנוגע לארגונים טרוריסטיים ככלל (כינוי שבן גוריון אכן נקט בו ביחס לאצ"ל), ואין ספק שהדבר תרם להוצאתן המהירה אל הפועל של הוראות אלה, והיעדר כל סיכוי להתנגדות אליהן. ואכן, בהמשך דבריו הודיע בן גוריון, לגבי יישום האולטימטום וקבלתו ללא התנגדות על ידי האצ"ל:
[...] עד כמה שידוע בשעה זו, מעטים המשתמטים מלהתייצב. ברור שננהג כלפי משתמטים אלה בחומר-הדין, אבל רק על חטא השתמטותם, ולא על חטא עברם הטירוריסטי.
שיטה זו, של קביעת אולטימטומים שאיום בצידם, ננקטה בידי בן גוריון במגעיו עם האצ"ל ולח"י לא אחת. בגין התייחס לכך, באמרו –
הממשלה הבלתי נבחרת הולכת מדחי אל דחי. במקום לדאוג לפרסטיז'ה אמיתית של שלטון ריבוני וחופשי... דואגת ממשלת בן גוריון – ואולי בן גוריון הממשלה? – לפרסטיז'ה טפלה של שלטון כוח.... [במקום לקבוע אולטימטומים לכוחות האויב] התמחתה הממשלה הבלתי נבחרת בהגשת "אולטימטומים" לאזרחיה היא. בכפר ויטקין הוגש אולטימטום לעשר דקות⁴²; בירושלים הוגש אולטימטום "דמוקרטי" – לעשרים וארבע שעות, ואפילו ביפו הוגש "אולטימטום".⁴³ למי? לעצורים בבית כלא, שהנם לכל הדעות חסרי מגן. האולטימטום תקיף היה, שלושה סעיפים, חמש עשרה דקות. שום משא ומתן. להיכנע – או "הצבא יעבור לפעולות". ולאחר מכן נשמעת תרועת נצחון: העצורים נכנעו לאולטימטום...
מכל מקום, האולטימטום פעל את פעולתו, והאצ"ל קיבל עליו התפרקות מוחלטת מנשקו והתגייסות בלתי מותנית לצה"ל, כיחידים.
ואולם, על אף הצהרותיו של בן גוריון בדבר קבלתם בזרועות פתוחות של מי שיקבלו את תנאי האולטימטום, לא כולם השתכנעו בדבר נכונותו לגישה סלחנית כלפי אנשי האצ"ל, גם אם יתפרקו מנשקם כעת.
מיד לאחר אותו נאום של בן גוריון, התקיימו הדיון וההצבעה על נוסח פקודת מניעת טרור, שנועדה להחליף את תקנות שעת-החירום שהתקבלו בממשלה ימים ספורים קודם לכן. במליאה נשמעו הסתייגויות מהוראות שונות בנוסח הצעת החוק. בין היתר, כללה הצעת החוק הוראות בדבר אופן הוכחת קיומו של ארגון טרוריסטי וחברות בו:
7. כדי להוכיח, בכל דיון משפטי, שחבר אנשים מסויים הוא ארגון טירוריסטי, יספיק להוכיח כי – (1) מטעם אותו חבר אנשים או בפקודתו ביצע אחד או יותר מחבריו בכל זמן שהוא לאחר ה' באייר תש"ח... מעשי אלימות העלולים לגרום למותו של אדם או לחבלתו, או איומים במעשי אלימות כאלה... [ההדגשה נוספה, נ"פ]
ובסעיף 9, שכותרתו "הוכחה על חברות בארגון טרוריסטי" נאמר –
9. (א) אם יוכח שאדם היה בכל זמן שהוא לאחר ה' באייר תש"ח... חבר בארגון טירוריסטי מסויים, ייחשב אותו אדם לחבר באותו ארגון טירוריסטי, אלא אם יוכח שחדל מלהיות חבר בו". [ההדגשה נוספה]
שני הסעיפים הללו עוררו התנגדות מטעם חלק מחברי מועצת המדינה הזמנית, בשל שתי סוגיות מרכזיות, המעוררות קשיים משפטיים ניכרים:
הראשונה: החשש מפני חקיקה רטרואקטיבית. פקודה זו הובאה לאישור מועצת המדינה ב-23 בספטמבר 1948, ובה נקבעו העבירות המפורטות לעיל הנוגעות לארגון טרוריסטי. אולם לפי הסעיפים האמורים, זיהויו של ארגון טרוריסטי נסמך על פעילותו מיום ה' באייר (14.5.48) ואילך, קרי למעלה מארבעה חודשים לפני חקיקתו של האיסור. והרי כלל יסוד במשפט הפלילי הוא ש'אין עונשין אלא אם כן מזהירין' – לא ניתן להעמיד אדם לדין בגין עבירה שלא היתה בתוקף במועד ביצוע המעשה.
הסוגיה השניה היתה יצירתה של חזקה עובדתית בסעיף 9 לחוק, על פיה חברות בארגון טרוריסטי אחרי ה' באייר (בתקופה שבה טרם הוכרז הארגון ככזה, וממילא פעילותו לא נאסרה בחוק) – תשמש ראיה לכך שאותו אדם הוא עדיין חבר בארגון, גם לאחר חקיקת החוק, והנטל הראייתי להפריך חזקה זאת מוטל עליו.
הוראה זו עוררה התנגדות דומה, בטענה שגם כאן לא זו בלבד שהפעילות של אותו אדם קודם לחקיקת החוק היא זו שתשמש בסיס להרשעתו, בניגוד לעקרון האוסר רטרואקטיביות, אלא שבפועל, אין דרך של ממש להפריך את החזקה שקובע המחוקק, שכן, כפי שהסביר חבר המועצה ורהפטיג:
"... הרי יש רשות לחברים של ארגון טירוריסטי לחזור בתשובה, לעזוב את הארגון ועל ידי כך יינצלו מעונש. אך במה דברים אמורים, אם הם חוזרים בתשובה לפני שהם נאסרים. אבל מאות האנשים שנאסרו לפני פרסום חוק זה או ביום פרסומו – ואפשר שמחר תפורסם הכרזה של הממשלה, שעוד איזה ארגון הוקבע כטירוריסטי – הרי כל החברים של הארגון הזה, שלא הודיעו היום שהם עוזבים את הארגון, ממילא על ידי כך נעשים פושעים, והם יכולים להיענש על חטאים שעשו בעבר. מכיוון שארגונים אלה – הן הארגון שכבר הוקבע כבלתי ליגלי והן ארגון העלול בעתיד להיות מקובע כבלתי ליגלי – עד עכשיו, עד ה' באייר, היו ארגונים ליגאליים, אינני סבור שיש רשות להעניש אותם בעד חטאים שעשו בעבר." [ההדגשה נוספה, נ"פ]
על טענות אלה השיב שר המשפטים רוזנבליט כי אין הכוונה להעמיד נאשמים לדין בגין מעשיהם בתקופה שקדמה למועד החקיקה, אלא שהפעילות של הארגון בתקופה זו, או החברות בארגון בתקופה זו, יוצרות חזקה ('פרזומציה') לעניין אפיונו של הארגון, או פעילותו של חבר הארגון, ככל שזה ימשיך להתקיים לאחר מועד אישור החוק. כלומר, יש חשיבות ראייתית לפעילותם של הארגון או חבר הארגון במועד שלפני חקיקת החוק, כדי ללמד על אשמתם בעבירות אלה לאחר חקיקתו.
האם יש ממש בתשובה זו? ניתן להטיל בכך ספק, שהרי אם הארגון לא המשיך לבצע מעשים אסורים מסוג זה לאחר חקיקת החוק, הרי שלא מן הנמנע שכבר אין הוא מהווה ארגון טרור אלא גוף פוליטי גרידא, שהרי הן האצ"ל והן לח"י הצהירו על המרת פעילותם המבצעית בפעילות פוליטית לאחר קום המדינה, ועל כן ספק אם ניתן להצדיק העמדה לדין בעוון פעילות בארגון טרור אך ורק על סמך ראיות הנוגעות לפעילותו בטרם זו נאסרה בחקיקה ישראלית.
גם החזקה בדבר חברותו של אדם בארגון טרוריסטי מעוררת קושי דומה, וכך מסביר חבר מועצת המדינה פנקס:
[...] אתם מטילים על הנאשם את חובת ההוכחה, שיצא מן הארגון. שר המשפטים אומר: יוכיח האדם שהוא הסתייג, שחזר בתשובה. איך עושים זאת למעשה לגבי ארגון טירוריסטי? האם עליו לשלוח מכתב בדואר: אני מודיע לכם שאני עוזב את הארגון – כפי שעושים זאת לגבי ארגון של צדקה או ארגון אחר ממין זה? כל הקונסטרוקציה הזאת עלולה לעשות דבר, ששום חוק איננו עושה: להעניש אדם על מעשה שעשה לפני שהחוק נכנס לתוקפו.
חששם של המסתייגים לא היה חשש תיאורטי. דיון זה התקיים בעיצומם של ימי המאמץ המרוכז לחיסולו המוחלט של לח"י, ומיד לאחר נאומו של בן גוריון בדבר האולטימטום שניתן לפירוקו של האצ"ל. אמנם, רק לח"י הוכרז בינתיים כ"ארגון טירוריסטי" מכוחו של החוק החדש (למעשה, מכוחן של תקנות שעת-החירום שקדמו לו בימים ספורים), אבל חששם של אותם חברי מועצת המדינה כי הכרזה דומה תיעשה נגד האצ"ל וכי פעולות דומות יינקטו נגד אנשיו, בהחלט לא היה מופרך, באווירת אותם ימים. ואכן, בהמשך הדברים, אומר ורהפטיג במפורש:
"לדאבוני הרב, לא יכול ההסבר של שר המשפטים לספק אותי. להיפך, לפעמים נדמה לי כי הוא חיזק אותי בספקותי... אם יהיה ארגון, שאחרי פרסום החוק הזה לא עשה שום דבר... אלא שידוע לנו שלפני כן עשה דבר טרוריסטי, די לקבוע את הארגון הזה כטרוריסטי, וכתוצאה מזה לקבוע את כל חבריו כפושעים. אזכיר פה שם אחד לדוגמא, באופן היפוטתי, נגיד: מחר תרצה הממשלה לקבוע שאצ"ל הנו ארגון טרוריסטי אך לפי שעה, אחרי פרסום חוק זה לא עשה אצ"ל או נגיד "תנועת החירות" שום מעשה. אך לפני כמה חודשים עשה מעשה, ענין אלטלנה, שהוא בלי כל ספק 'מעשה אלימות שהיה עלול לגרום למות אדם ולחבלתו'. ועל סמך מעשה זה שמלפני שניים-שלושה חודשים – יכולים מחר להכריז את אצ"ל כארגון טרוריסטי ואת כל חבריו כטרוריסטים, להעמיד אותם לדין, ולהענישם... אעפ"י שאחרי פרסום החוק הזה לא עשה הארגון שם דבר פשע... רוצה אני בזה לסיים פרשה אחת, ובשום פנים אינני רוצה לקבל היום חוקים, העלולים להעניש על עבירות ישנות". [ההדגשה נוספה, נ"פ]
על אף חשש זה נדחו, ברוב קטן, התיקונים שהציע ורהפטיג, וגם החוק בכללותו אושר באותו המושב, למרות הקשיים המשפטיים בסעיפים אלה. אין ספק כי חקיקתה של הפקודה בנוסח זה התאפשרה דווקא בשל אווירת הימים האלה, שלאחר הרצח, כפי שאף נאמר במפורש על ידי חלק מן המצביעים. ואכן, בסיום הדיונים לגבי ההסתייגויות, הבהיר ורהפטיג:
"אנחנו מצביעים היום. ואף על פי שכמה מהתיקונים שלי לא נתקבלו, אני אצביע בעד החוק, כדי לתת לממשלה אפשרות גדולה ללחום נגד הטירור. אנחנו מאמינים ומקווים, שהממשלה תדע לנצל את החוק הזה גם לזהירות וגם לחריפות כשיהיה נחוץ. ויחד עם זה עלי לומר, שצדק אחד החברים כאן... באמרו שלפני רצח ברנדוט לא היינו מאשרים את החוק הזה. כך גם דעתי. הרצח הזה זעזע אותנו עד כדי כך, שאנו רואים שאין שיטה אחרת להילחם בטירור אלא בדרך זו. כך הוא הדבר בכל מדינה ומדינה. אנחנו נילחם בעד חופש האדם ובעד חופש הפרט, אבל כשבא דבר יוצא מן הכלל עלינו לנקוט אמצעים יוצאים מן הכלל. מעולם לא היינו מסכימים לתת לממשלה סמכות רחבה כל כך, אבל עכשיו מוכרחים אנו לעשות זאת, כדי לעזור לה במלחמה זו ולבער את רע מקרבנו. הממשלה תמצא בנו את כל התמיכה לביעור הטרור. אבל יחד עם זה אנחנו מקווים, שכוונת הממשלה תהיה "ייתמו חטאים" ולא "חוטאים". [חלק מן ההדגשות נוספו, נ"פ]
האצ"ל אמנם לא הוכרז לבסוף כארגון טרוריסטי, מאחר שממילא מצוי היה בעיצומו של תהליך המרה מארגון הפועל במישור המבצעי לארגון ממלכתי הפועל בשדה הפוליטי, אולם המסר הובהר היטב: לא תהיה עוד כל סובלנות לתהליכים הדרגתיים, או להשארת קינים עצמאיים של פעילות נבדלת, בירושלים או בכלל.
בכך השיג בן גוריון את המטרה המיידית שעליה הצהיר כבר בליל שבת שלאחר קבלת הידיעה אודות הרצח: חיסול מוחלט של המחתרות העצמאיות, ויישום בלתי-מתפשר של עקרון הממלכתיות על כל הפעילות הצבאית והפוליטית של המדינה.⁴⁴
הנאום
ההתנקשות ברוזן ברנדוט, שתוכננה ובוצעה כיוזמה עצמאית של חברי ארגון לח"י, היוותה מעשה טרור חמור הן במישור הפלילי והן במישור המדיני והבינלאומי. ככזו, יצרה ההתנקשות אתגרים יוצאי דופן עבור ההנהגה הישראלית, אך גם הזדמנויות.
ברור כי ממשלת ישראל לא חפצה במותו האלים של ברנדוט, על אף ההתנגדות העזה והחששות הגדולים מתוכניתו המדינית שקידם בנחישות. אולם בפועל, הרצח בוודאי השפיע על המהלכים המדיניים בכך שעיכב את קידומה של התכנית וכך, נוכח המשך הלחימה, נוצרו התנאים ששינו בפועל את התוצאה המדינית בכל הנוגע למפת האזור ולשטחי הריבונות הישראלית.
אולם בטווח הקצר, היה על בן גוריון להתמודד עם ההשלכות הקשות של הרצח ועם השפעותיו הבלתי-רצויות, במישור הבין-לאומי ובמישור המדיני-פנימי. ואת כל זאת עשה בן גוריון בנאום קצר, שהוא כולו מלאכת מחשבת של העברת כל המסרים הנדרשים, לדידו, בנקודת הזמן הזו.
*
ב-23 בספטמבר 1948 הובא הנוסח של הצעת פקודת מניעת טרור לאישורה של מועצת המדינה הזמנית.
לכאורה, על פי "כללי הטקס", בישיבה זו של מועצת המדינה נדרש היה להציג את הרקע להצעת החוק, לדון בתכנו ולשמוע את ההתנגדויות, לקראת הצבעה על נוסח הסעיפים השונים. אולם בן גוריון ניצל את המעמד לנאום עקרוני, שרובו לא עסק כלל בהצעת החוק שהונחה לפתחה של מועצת המדינה. הנאום הזה נועד לאוזניים רבות – אוזניהם של האו"ם ושל המדינות החברות בו, אוזניה של שוודיה ובית המלוכה שלה, אוזניהם של חברי האצ"ל ולח"י, אוזניהם של חברי הממשלה וחברי מועצת המדינה הזמנית, ואזניו של הציבור הישראלי בכללותו. לכל אחד מאלה פנה בן גוריון, בין השורות, במסר נפרד, במטרה להפיק מהאירוע הקשה את מירב התועלות האפשריות:⁴⁵
1. הפניה לזירה הבין-לאומית:
חלקו הראשון של הנאום הוקדש להוקעת מעשה הרצח בלשון תקיפה. הוקעה זו היתה הכרחית משום שהתועלת המדינית הפוטנציאלית ממותו של ברנדוט עבור מדינת ישראל לא נעלמה מעיניהן של אומות העולם, ועל כן החלו נשמעים קולות שחשדו בכך שממשלת ישראל היא שעמדה מאחורי המעשה.
על כן, מילותיו הראשונות של בן גוריון הוקדשו להתנערות מוחלטת מהמעשה וממבצעיו:
אני מצטער צער עמוק, שעלי לפתוח היום במעשה טראגי, מחריד ומבייש, שעוללה בתוכנו כנופיית אנשי בליעל, מוגי-לב ושפלי-מזימה – רציחת שליח עצרת האומות המאוחדות הרוזן ברנדוט ועוזרו הקולונל סרו. הפשע המתועב שבוצע ביום ששי שעבר בחוצות ירושלים על ידי חבר-רוצחים טירוריסטים, נגד אנשים בלתי מזויינים, שבאו אלינו בשליחות האומות המאוחדות, זעזע את כולנו עד עומק הנפש. כל רצח מאיזה סוג שהוא ונגד מישהו פוגע בנפש-נפשנו – בקדושת חיי האדם, בשרשי הקיום האנושי. רצח זה מתועב ומחריד שבעתיים באשר הוא מכוון נגד המוסד האנושי העליון של זמננו – ארגון האומות המאוחדות; באשר הוא מתלבש באיצטלא של פאטריוטיזם כביכול, שאינו אלא מזויף. מטמא ומוקצה מחמת מיאוס; באשר הוא מתנקש למעשה בכבודה ובעצמאותה של מדינת ישראל הצעירה והנאבקת עדיין על קיומה; באשר הוא מחלל כבוד ישראל ברבים ומכתים בדם-נקיים את ירושלים עיר קדשינו.
בן גוריון לא בחל במונחים שנועדו להפגין את שאט הנפש שחש כלפי המעשה וכלפי מבצעיו, מהם התנער מכל וכל – "כנופיית אנשי בליעל", "חבר רוצחים טירוריסטים" – ומצד שני שיבח את האו"ם: "המוסד האנושי העליון של זמננו". (מילים שספק אם תיארו את יחסו האמיתי של בן גוריון לארגון זה).
אך הוא לא הסתפק בכך. מאחר שברנדוט ותוכניתו זכו לביקורת רבה מצד ממשלת ישראל, הפליג בן גוריון בשבחם של האיש ושליחותו:
אנו מתאבלים יחד עם כל עמי התרבות על מותם הטרגי של שליחי השלום, שנפלו בתוכנו, לפני שביצעו את השליחות הגדולה והקשה, שהוטלה עליהם מטעם האומות המאוחדות.
בן גוריון אינו מכחיש את חילוקי הדעות המשמעותיים שהיו עם ברנדוט, אך מבהיר כי "אין בהם כדי להפחית במשהו את הכבוד העמוק שרחשנו לאישיותו ולשליחותו..." ומתאר את מותו של ברנדוט, ושל סארו שנרצח עמו, כ"מוות טרגי והירואי של אנשים שנפלו על משמרתם".
2. פניה לאומה השוודית:
ועדיין, הרצח נתפס לא רק כאירוע מדיני, אלא גם כפגיעה קשה באומה השוודית ובבית המלוכה, שהרוזן ברנדוט נמנה על צאצאיו.⁴⁶ לפיכך, בהמשך דבריו התמקד בן גוריון בעם השוודי בכלל, ובברנדוט בפרט:
"הרוזן ברנדוט היה בבואה חיה ונאמנה של העם הקטן במספרו וגדול בתרבותו ואצילותו, שמתוכו בא אצלנו. העם השוודי... הוא מאותם העמים הקטנים והמועטים בעולם שהגיע לשיא התרבות האנושית בימינו, בתוקף סגולות רוחו, כוחותיו הנפשיים, כושר-עבודתו ושאיפות חייו. עם שוחר חרות ושוויון, שלום וצדק, המשמש דוגמא לעולם בגובה תרבותו הגופנית והרוחנית, ברמת חייו והשכלתו, בנועם סדרי חייו ובהגינות יחסיו הפנימיים והחיצוניים.
לא ניתן שלא לתמוה על פשר הרעפת שבחים אלה לאומה השוודית בכללותה, באירוע שבוודאי לא כוון נגד האומה השוודית אלא נגד אדם ספציפי מתוקף תפקיד שהטיל עליו האו"ם.
ובכל זאת, בהמשך הדברים, מובהרים הדברים מתוך דבריו של בן גוריון: העם היהודי חב תודה לעם השוודי בשל סיועו ליהודים במלחמת העולם השנייה. בנושא זה עוסק בן גוריון בהמשך נאומו בתיאור נכונותה של שוודיה לקלוט אליה את יהודי דנמרק ולתת להם מקלט, המאפשר לבן גוריון להזכיר למאזינים גם את אימי השואה (שאין להם דבר וחצי דבר עם רציחתו של ברנדוט), אשר נועדו ככל הנראה להזכיר לאו"ם את מחויבותו לתהליך המדיני ולביטחונה של מדינת ישראל המאוימת כעת.
ומכאן עובר בן גוריון לשבחים לרוזן ברנדוט עצמו, עליו הוא אומר –
... וכל המידות היפות, שנתברך בו בית מלכות דמוקרטי זה, נודעו בחייו של מתווך השלום, ששלחה אלינו עצרת האומות המאוחדות.
בן גוריון ממשיך בתיאור דמותו של ברנדוט כפעיל הומניטרי, ואינו שוכח גם לכלול בכך הכרה מיוחדת ב"חלקו של ברנדוט בהצלת אלפי שרידי-המחנות, שמצאו מקלט בשוודיה".
בעניין זה יש להעיר כי שאלת התפקיד שמילא ברנדוט בהצלת יהודים בשלהי מלחמת העולם השנייה היא נושא טעון שלגביו קיימת מחלוקת ממשית: האם מעורבותו בהצלת יהודים היתה מעשה הומניטרי, או שהיא נעשתה כמעט בחוסר ברירה, כתוצאה ממערכת יחסים מורכבת שקיים עם הימלר, ולאו דווקא באופן רצוני. כל זה כמובן טרם נתברר עד תומו במועד הנאום, ובוודאי שלא קיבל ביטוי בנאום ההספד וההוקעה של בן גוריון.
ממשלת ישראל כבר שלחה את הבעת צערה לאשת הרוזן ולמלך השוודי. מובטחני, שמועצת המדינה הזמנית בשם האומה כולה תצטרף בלב דוי להבעת צער זו, ותביע לעם השוודי ולממשלתו את רגשי אהדתה ויגונה העמוקים למות הרוזן ברנדוט.
זכרו של הקולונל הצרפתי סארו, שנרצח, שלא בכוונת מכוון, יחד עם ברנדוט, מוזכר באופן קצר ואגבי בלבד. מותו כנראה לא הציב אתגר מדיני וציבורי מיוחד בפני בן גוריון.
חלק זה של הנאום הסתיים בעמידת דום לזכרם של שני החללים.
3. מטרות הנאום בזירה המדינית הפנימית
במישור הפוליטי-פנימי, כפי שפורט לעיל, ביקש בן גוריון להשיג בנאומו כמה מטרות:
(1) הבהרה באשר לנחישות המאבק לחיסול ארגוני המחתרת, וקבלת אישור המועצה להמשך המאבק הזה בכלים המשפטיים שעוגנו בהצעת החוק שהונחה כעת לפתחה, תוך נקיטה ביד קשה במיוחד.
(2) הבהרה בדבר חיסולו המוחלט של האצ"ל כארגון עצמאי, על אף שלא היה מעורב ברצח.
(3) עידוד החלופה הממלכתית: דרישת המרת הזהות הארגונית הנבדלת, בהיטמעות בצבא ההגנה לישראל, תוך מתן הכשר מלא למי שינקטו בדרך זו.
המשך נאומו של בן גוריון, המתייחס לרצח עצמו ולתגובת ההנהגה כלפיו עוסק בכל העניינים האלה, שאותם אורג בן גוריון יחד למסר ציבורי מורכב אך ברור:
בפתחו של חלק זה מתאר בן גוריון את השתלשלות העניינים מעת קבלת ההודעה אודות "האסון".
כבר במשפט השני מבהיר בן גוריון את 'מפת האשמה':
[...] מבירורים דחופים שנעשו במקומות המתאימים אפשר היה להניח שלאצ"ל לא היה יד בפשע זה, ושאנשי לח"י ביצעו כנראה את הרצח.
והוא ממשיך ומבהיר, שגם בתוך הלח"י – לא כולם נושאים באחריות:
הזמנתי מפקדי הצבא, שבתוכם משרתים חיילים יוצאי לח"י – ולפי הבירורים שנעשו מיד, אפשר היה להסיק מסקנה, שהמפקדים והחיילים יוצאי לח"י לא ידעו כלום על הפשע הזה, ולאחר שנודע להם הדבר, הסתייגו ממנו בכנות ולחלוטין.
כאן מסמן בן גוריון את הקו המפריד בין אנשי לח"י הנושאים באחריות לרצח, לבין אלה שהתחייבו לממלכתיות ולפעילות במסגרת הצבא, אותם הוא מנקה לחלוטין מאחריות. ועוד הוא מבהיר לגביהם:
[...] ויש להניח שהם יוסיפו להתנהג בלויאליות כלפי המדינה ויקיימו את שבועת האמונים אשר נשבעו כחיילי צבא הגנה לישראל. ועל יסוד זה ניתנה הוראה שבתוך המאסרים שעומדים לעשות לא לנגוע בחיילים שיצאו מלח"י – אולם ניתנה הוראה, לסגור את המועדונים והקלובים, שלח"י פתח בכמה מקומות בשביל חיילים." [ההדגשה נוספה, נ"פ]
ההבחנה שעושה בן גוריון בין יוצאי לח"י שהתגייסו לצה"ל, לאחרים – אינה מתבקשת, בכל הנוגע לחיפוש האשמים ברצח. מקרב אנשי הלח"י, בודדים בלבד היו מעורבים בתכנון ההתנקשות ובביצועה, וכל האחרים כלל לא ידעו על כך. אף על פי כן, כאשר בן גוריון, במילים ברורות, נותן "תעודת הכשר" רק ליוצאי הלח"י שהשתלבו בצבא ומנקה אותם מכל אחריות לאירועים הנוכחיים, הוא מבהיר למעשה כי זהו התנאי לקבלת לגיטימציה ולמחיקת "פשעי העבר", כביכול. ואילו לגבי כל היתר – בין שהיו מעורבים ברצח ובין שלא, לגביהם תינקט כעת יד קשה ובלתי מתפשרת. ואכן, בן גוריון ממשיך ומפרט את ההוראות שניתנו למשטרה ולצבא לאסור את כל אנשי הלח"י, לתפוס את בסיסיהם, ולמנוע כל אפשרות לבריחה. הוא מתאר את תפיסת הנשק, עריכת חיפושים, וביצוע מעצרים בהיקף רחב.
מכאן ממשיך בן גוריון לתאר את ההיערכות המשפטית: הפנייה למשרד המשפטים להכנת תקנות שעת-חירום, נוכח ההסבר, שאותו ציטטנו לעיל, כי ייעודם של תקנות אלה הוא "שעל פיהם אפשר יהיה להעניש לא רק את מבצעי הטרור – לכך מספיקים החוקים הקיימים – אלא גם חברי הארגון הטרוריסטי, אם גם הם גופם אינם משתתפים במעשי הטרור, ואת עוזריהם ומעודדיהם בכסף או בתעמולה או באיזה סיוע אחר". זאת, על אף שבפועל, המעצרים רחבי -ההיקף נגד כלל חברי הלח"י החלו, כאמור, כבר בליל הרצח, בטרם אושרו תקנות אלה.
בהמשך דבריו מבהיר בן גוריון כי לא ניתן היה לחכות לאישור החוק בהליך חקיקה תקין במועצת המדינה הזמנית, וכי דחיפות הפעולות חייבה הסתמכות על פרסומן של תקנות שעת החירום, בשלב ראשון. זהו הרקע להגשתה של הצעת החוק לאישור מועצת המדינה כעת.
לסיום חלק זה, מבקש בן גוריון להבטיח תמיכה רחבה בפעולות האכיפה הנמרצות:
הממשלה בטוחה, שבפעולתה הנמרצת נגד הרוצחים ושותפיהם ובמלחמה נגד ארגוני הטרור תמצא לא רק תמיכה מלאה במועצת המדינה – אלא תקבל את העזרה הנאמנה של כל אזרח ותושב במדינת ישראל ובעם ישראל כולו.
הוא מבהיר כי מצופה מכל מי שמחזיק מידע שעשוי לסייע בגילוי הפושעים כי ידווח על כך למשטרה בהקדם, ואף מציע פרס כספי ניכר לכל מי שיסייע בגילוי הרוצחים והבאתם לדין.
כאן לכאורה יכול היה בן גוריון לסיים את נאומו, שנועד להוות הקדמה להצבעה על החוק החדש.
אולם בן גוריון המשיך והוסיף בנאום חלק משמעותי נוסף, שאורכו הכולל הוא כמעט כאורכו של כל הנאום עד כה, ושכלל לא נדרש בהקשר הנוכחי. כל החלק הזה מתייחס לאצ"ל, והכותרת שבן גוריון נותן לו היא "חיסול הפרישה הצבאית של אצ"ל".
אמנם, זמן קצר קודם לכן, כאשר ציין בנאומו את הפעולות שננקטו נגד אנשי הלח"י, ציין בן גוריון כי נתן הוראה "לא לפגוע באנשי אצ"ל – אם אלה לא יזדהו עם הרצח ולא יעזרו בכוח ללח"י". אולם מובן כי היחס לאצ"ל, בעקבות הרצח, לא התמצה בהבהרה זו.
כפי שנאמר לעיל, רצח ברנדוט והתגובות שגרר מבית ומחוץ, היוו שעת כושר שאפשרה לבן גוריון להכריע את האצ"ל באופן סופי, ולסיים סוף סוף את מאבקו בזהותו הארגונית של האצ"ל ובאתגר המתמיד שזה הציב מולו. הנאום במועצת המדינה הזמנית היה הפלטפורמה המושלמת כדי לפרוש את תכניתו בעניין זה, ולכלול את המאבק הזה במאבק לחיסול כל סוג של פעילות טרור או של איום בפעילות עצמאית בעלת אופי צבאי. מאבק שזכה כעת לתמיכה ציבורית חסרת תקדים.
לשם כך פרש בן גוריון יריעה רחבה בנאומו, ופתח בפרשת אלטלנה, שאותה כינה "ההתנקשות הראשונה בריבונותה וסמכותה של מדינת ישראל". הבחירה במונח 'התנקשות' אינה מקרית, והיא יוצרת קשר ישיר בין שני האירועים.
בעקבות פרשה זו, מזכיר בן גוריון, הוקמה ועדה שנועדה "לחסל את הפרישה הצבאית ולהבטיח צבא אחיד, מרות אחידה וחוק אחד במדינה". והוא מזכיר: "אם זה יובטח – יועבר קו על פשעי העבר של הארגונים הטרוריסטיים, וחבריהם שיכנסו לצבא כל הזכויות והחובות של שאר אזרחי המדינה יחולו עליהם".
אמנם "הפרישה והטירוריזם" התקיימו גם טרם קום המדינה "כצרעת ממארת בגוף ישוב העברי", לדבריו, אולם קיומו של המנדט הבריטי בארץ ישראל, והיעדר ריבונות ישראלית עצמית לא אפשרו להילחם בהם כנדרש ולמגר אותם. לא רק היעדר כלים שלטוניים הפריעו ל"הנהגת היישוב" במלחמתה בארגוני הפורשים, אלא גם חלק מהציבור הרחב נושא באשמה –
הפריעה למלחמה בטרור גם העמידה המוטעית והנפסדת של חלקים מעטים בישוב, אשר מרוב כעסם הצודק על השלטון המדכא, ותוך נימוקים אחרים – נתנו סיוע ציבורי ומוסרי לארגונים הטרוריסטיים והכבידו על מלחמת הישוב והתנועה הציונית בנגע ממאיר זה.
אמנם, מציין בן גוריון, "כדי לזכות באהדה ציבורית, הכריזו הארגונים הטרוריסטיים בימים ההם, שאם תוקם עצמאות יהודית יתפרקו ויחסלו את המחתרת הטרוריסטית ויצטרפו לכוח ההגנה של הכלל". אולם, לטענת בן גוריון, האצ"ל לא עמד בהבטחה זו, ועל כן "ממשלת ישראל נאלצה להשתמש בכוח כדי לעשות לאל את הניסיון של אצ"ל להתנקש ברבונות המדינה על ידי הבאת אניית הנשק".
את המשך השתלשלות האירועים מתאר בן גוריון כך: "אחרי שצבא ההגנה לישראל דיכא את הנסיון למרד מזויין בכפר-ויתקין ותל אביב ואנשי אצ"ל נאלצו לפרק נשקם ולהכנס לצבא הגנה לישראל – מצאה לה הפרישה הצבאית מקלט בירושלים. גם אצ"ל וגם לח"י הקימו מאז כוחות צבאיים נפרדים בירושלים".
בכך נכנס בן גוריון לסוגיה רגישה ומורכבת מבחינה ציבורית, שאליה התייחסנו לעיל. מאחר שהאצ"ל אכן הבהיר שוב ושוב כי לאחר קום המדינה אין בכוונתו לפעול כארגון מבצעי-צבאי עצמאי, וכי הוא מקבל עליו מחויבות לממלכתיות וחובת גיוס, לכאורה קשה היה להצדיק את המשך מלחמתו החריפה של בן גוריון באנשי הארגון ומוסדותיו, תוך הפעלת סמכויות כוחניות. ובגין אכן ציין מפורשות, במכתב שפרסם מיד לאחר הרצח, כי –
[...] אין זה נכון, איפוא, לדבר היום על החלטתה של ממשלת ישראל "לחסל" את הארגון הצבאי הלאומי בירושלים. היה ונמשך משא ומתן ויש לקוות שימצא הפתרון המוסכם בין הנושאים והנותנים.⁴⁷
לכן מקדיש בן גוריון התייחסות מפורשת לנושא זה בדבריו, שכן הוא בהחלט התכוון "לחסל" באופן מיידי את ארגון האצ"ל בכלל, ובירושלים בפרט. ועל אף דבריו של בגין, לא היתה לו כל כוונה להמשיך במאמצי "משא ומתן" בעניין זה:
בתוך 'ועדת השבעה' שמונתה על ידי מועצת המדינה, נמצאו חברים שהאמינו שיעלה בידם בכוח ההסברה והשכנוע להביא לידי חיסול הנסיונות האחרונים של פרישה צבאית, ואם כי שאר חברי הועדה פקפקו בנסיון זה, לא הפריעו ל"מאמינים" – כי כולם כאחד רצו להימנע עד כמה שאפשר מסכסוך דמים פנימי, בעוד אנו עומדים במערכת חיים ומוות עם אויבים חיצוניים. אולם כל הסבלנות ונסיונות ההסברה עלו בתוהו.
מכאן המשיך בן גוריון ותיאר את דרישת האצ"ל והלח"י לפעילות עצמאית בירושלים, (שכאמור – טרם נכללה תחת הריבונות הישראלית) באמצעות שירות בצה"ל ביחידות בעלות זהות נבדלת. מכיוון שלא ניתן היה להסכים לתנאים אלה, קודמה החלטת ממשלה ב-19 בספטמבר 1948 (שלושה ימים קודם לנאום הנוכחי במועצת המדינה הזמנית), שבה נכלל האולטימטום המלא לאצ"ל, כפי שהובא לעיל.
כפי שציינו, על אף הצהרתו של בן גוריון כי להחלטה זו לא היה "שום קשר עם רצח ברנדוט", וכי רק במקרה יצא שההחלטה הסופית נדחתה לאותו המועד, נראה שלא מדובר בצירוף מקרים גרידא, אלא שמעשה הרצח אכן הכשיר את הקרקע להעביר את ההחלטה שקודם לכן עוררה התנגדות בקרב חלק מחברי הממשלה.
ובכן, בן גוריון סיים את נאומו בפירוט רכיבי האולטימטום שניתן לאצ"ל, וקבלת האולטימטום על ידי הארגון, שהתפרק מנשקו, ואשר חבריו מתייצבים להתגייס לצבא כיחידים, כלומר, שלא ביחידות נפרדות. המשתמטים מלהתייצב יזכו לתגובה חמורה בשל כך, אך בכך יסתיים המאבק של ההנהגה בארגוני הפורשים, ולא יעסקו עוד ב"חטא עברם הטרוריסטי".
ההבטחה ל"כפרת עוונות" למי שיקבל על עצמו את מרותם של הממשלה הזמנית ושל הצבא הממלכתי (הן ביחס ליוצאי הלח"י והן ביחס ליוצאי האצ"ל), הוצגה על ידי בן גוריון כצעד של חסד, כמעין 'חנינה' על פשעי העבר. בן גוריון אינו רוצה להמעיט בחומרת פעילותם של 'טרוריסטים' אלה, אך יותר מכך: הוא מבקש להבטיח את איחוד השורות ואת הכפיפות המשותפת למרות מדינית וצבאית ממלכתית אחת. אם פעולות נחרצות אלה ישיגו מטרה זו, הרי שאין עוד צורך בשימוש בכוח, שניסיון העבר מלמד כי הוא מלבה את האש, ואינו מכבה אותה.
וכך מסיים בן גוריון את נאומו:
נקווה שפרשת הפרישה נסתיימה בזה סיום מוחלט; בכל אופן אני יכול להבטיח את מועצת המדינה הזמנית ואת האומה, שמנוי וגמור עם הממשלה הזמנית, לא לסבול מכאן ולהבא בשום צורה ואופן שום פרישה, או ארגון בלתי חוקי, ולדכא בחוזק יד כל נסיון לטרור ולעקור מן השורש את שרידי הארגונים הטרוריסטים – אם ינסו להמשיך בקיומם, בגלוי או בסתר – בכל התוקף והכוח שיש בידי המשלה, ואני מקווה שכל אזרחי המדינה בלי הבדל מפלגה והשקפה פוליטית, יתנו את עזרתם לממשלה במאמציה אלה.
לאחר נאום זה, התקיימו הדיון וההצבעה לאישור פקודת מניעת טרור במליאת מועצת המדינה הזמנית.
*
כך היה רצח הרוזן ברנדוט, פעולת טרור שיזמו וביצעו חבורה קטנה של פעילי לח"י, לצומת דרכים גורלי בקנה מידה נרחב. הרצח השפיע, ללא ספק, על גורלה של תכנית ברנדוט ועל ההתפתחויות בנוגע לתוצאותיה המדיניות של מלחמת העצמאות. אולם כבר בטווח הקצר שימש הרצח כנקודת מפנה באופן ההתמודדות של ממשלת ישראל עם ארגוני 'הפורשים', ונוצל כשעת כושר לסיום מוחלט של שרידי פעילותם ככאלה. בכך הושלמה טרנספורמציה הכרחית. הפעילות המבוזרת של הגופים והארגונים היהודיים השונים בארץ ישראל המנדטורית, שהחזיקו בתפיסות עולם שונות ובדרכי פעולה מקוטבות להשגת המטרה המשותפת של הקמת יהודית ריבונית בארץ ישראל, הומרה בפעילות בשדה הפוליטי, פסיפס רועש של תפיסות עולם, ערכים ואידיאות, אך בכפיפות למסגרת ממלכתית משותפת, למונופול שלטוני על השימוש בכוח, לתשתית משפטית סדורה ולכללי משחק אחידים ומחייבים.
הערות שוליים
נתן ילין מור, לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות. הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, 1999. עמ' 483.
יוסף הלר, לח"י, אידיאולוגיה ופוליטיקה. 1940-1949, הוצאת כתר, 1989 (מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל), עמ' 407.
הדס רגב-ירקוני, עופר רגב, לוחם חרות ירושלים – זכרונותיו של יהושע זטלר, הוצאת פורת, תל אביב, 2007, עמ' 153.
פנחס גינוסר, במאמרו "מחקר חלוצי על הלח"י – אורות וצללים" (פורסם בקתדרה, הוצאת יד בן צבי, גליונות 64 – 65), טוען כי ילין-מור מעולם לא קיבל עליו אחריות להחלטה זו, ומצטט מדבריו של יצחק שמיר, המתאר את ההחלטה על הרצח כתוצאה של נסיבות מורכבות ושל אי בהירות לגבי פעילות הלח"י בתקופה זו, שבה למעשה כבר נדון פירוק החטיבה הירושלמית של הלח"י, אך טרם יצא אל הפועל. כלומר, לא היתה זו פעולה מתוכננת ומאושרת על ידי הנהגת הארגון.
עופר רגב, נסיך ירושלים- פרשת ההתנקשות ברוזן השוודי פולקה פון-ברנדוט ירושלים 1948, הוצאת פורת 2006.
בהמשך הדברים מתאר רגב כיצד בשנים שלאחר מכן הכחיש ילין-מור את המעמד הזה ואת עצם מתן הסכמתו לביצוע הרצח.
אברהם ורד, ירושלים זו חזית המרכז. הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, תל אביב, תשנ"ח. עמ' 344
מיכאל בר זוהר, בן גוריון, הוצאת זמורה ביתן, תל אביב, 1987. כרך ב', עמ' 831.
רגב-ירקוני ורגב, לעיל הערה 3, עמוד 154
מנחם בגין, מי אחראי למותו של ברנדוט? גילוי דעת שנמסר בשם תנועת החרות, מיום 19/9/1948. אתר מרכז מורשת בגין.
אברהם ורד, לעיל הערה 7, עמ' 349
רגב-ירקוני ורגב, לעיל הערה 3, עמ' 154.
סוגיית היכרותו של בן גוריון עם יהושע כהן זכתה להתייחסויות רבות. כהן, שהיה ממקימי קיבוץ שדה-בוקר, היה לימים לחברו הקרוב של בן גוריון ולאחראי על אבטחתו. על פי עדותו של מיכאל בר-זוהר, כ – 17 שנים לאחר הרצח, נתקל הוא, ביומנו של בן גוריון, באזכור שמו של יהושע כהן כחשוד בביצוע הרצח. הוא בירר את הנושא עם כהן, שכבר היה אז לאיש סודו של בן גוריון, ולאחר מכן הביא את הדברים גם בפני בן גוריון עצמו. בן גוריון שוחח עם כהן וקיבל אישור לדברים, אולם ביקש שלא לעשות לכך פומבי, ולא דיווח על כך לרשויות החקירה (על אף שהעבירה טרם התיישנה). לדברי בר זוהר בן גוריון "לא הזיל דמעה" על מות ברנדוט. לעומת גרסה זו, טוען זטלר כי שנים קודם לכן – הוזמן הוא אל שדה בוקר, שם שוחח עם בן גוריון ועם כהן חברו הטוב, וכבר אז היה בן גוריון מודע לחלקם של השניים באירוע. אף על פי כן, לא נקט בן גוריון בכל פעולה בנושא זה. גם זטלר מעיד כי בן גוריון לא הביע כל צער על מות ברנדוט "ואפילו שיבח את המעשה". כך או כך, יש בדברים אלה כדי ללמד כי האשמה הישירה לביצוע הרצח עצמו, ואולי גם ההיבט המוסרי של הרצח, הטרידו את בן גוריון פחות מאשר ההיבט המערכתי והארגוני שלו, שבהם טיפל ביד קשה.
אברהם ורד, לעיל הערה 7, עמ' 154.
על פי תיאור ההליך המשפטי בספרו של הלר, הערה 2, בפרק 12, הפך ההליך המשפטי לפולמוס בדבר דרכו של הלח"י, יחסה של הנהגת היישוב לארגון, והמחלוקת האידיאולוגית בדבר הדרכים להשגת מטרותיו המדיניות של העם היהודי בארץ ישראל.
פקודת חנינה כללית, תש"ט – 1949.
בפועל, חיסולו של ברנדוט אכן הביא בסופו של דבר לגוויעתה של תוכניתו המדינית. האו"ם אמנם ביקש לאמץ תוכנית זו כ"מורשתו" של ברנדוט, ואף עשה כן, במידה רבה, בהחלטה 194 מיום 11/12/48. אולם המצב המדיני שנוצר כתוצאה מהמשך הקרבות במלחמת העצמאות, כיבוש הנגב על ידי צה"ל, ושינויים נוספים בשטח – הפכו תוכנית זו לבלתי רלוונטית. מצב זה אף נוצל בהמשך על ידי בן גוריון כדי להכריז על ירושלים כבירתה של מדינת ישראל, ובכך לסתום את הגולל על הכוונה לבנאום העיר.
מובאת בספרו של אברהם ורד, לעיל הערה 7 , עמ' 348.
מעצרים אלה, רובם ככולם, לא התגבשו לכדי הליכים פליליים. רבים מהעצורים ברחו או שוחררו ממעצר, והיתר יצאו לחפשי במסגרת החנינה הכללית שניתנה עם קיום הבחירות לכנסת הראשונה. מסתבר שעצם פעולת המעצר רחבת ההיקף, שנועדה לשים קץ לפעילות הארגון וליכולתו להתארגן מחדש, הספיקה כדי להשיג מטרה זו. אמנם עולה מעדותו של פנחס גינוסר כי מיד לאחר הרצח עוד פעלה במשך זמן קצר "מועצה" מטעם הלח"י, אך נראה כי זו עסקה בתכנון צעדיו של הארגון בשדה הפוליטי מכאן ואילך, ולא האריכה ימים. אין מחלוקת כי הלח"י לא שב עוד לפעול כארגון מחתרתי. (פנחס גינוסר, מחקר חלוצי על הלח"י – אורות וצללים, קתדרה, הוצאת יד בן צבי, גליון 65 תשנ"ג, עמ' 154),
מתכונת המאפשרת לממשלה לאשר חקיקה, במצב חירום המצריך זאת, עוד לפני הבאתה בפני הכנסת/ מועצת המדינה הזמנית. זאת, תוך סטיה מעקרון הפרדת הרשויות ומההליך הדמוקרטי הרגיל של חקיקה.
פרוטוקול מועצת המדינה הזמנית, הישיבה התשע-עשרה, י"ט אלול תש"ח, 23.9.1948, עמ' 6.
תקנות שעת-חירום למניעת טרור, תש"ח – 1948, ע"ר 22, עמוד 145.
פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, ע"ר 2, עמ' 1. סעיף 11 לפקודה קובע כי "המשפט שהיה קיים בארץ-ישראל ביום ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) יעמוד בתקפו, עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה".
תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945, ע"ר 1442, 27/9/1945, עמ' 855
למעשה, עצם קליטתן של תקנות ההגנה (שעת חירום) לתוך הדין הישראלי היתה כל כך קשה לעיכול, עד שבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ נדרש לשאלה זו חודשים ספורים לאחר קום המדינה, ואף נחלק לגבי התשובה לכך. ההכרעה אודות תקפותן התקבלה בדעת רוב, אולם ההסתייגות מהשימוש בסמכויות אלה נותרה בעינה, ובמשך השנים נעשו מאמצים להחלפתן המדורגת של תקנות אלה בחקיקה עדכנית.
לעיל, הערה 21.
על פי הנתונים המובאים בספרו של הלר, הערה 2 לעיל, בעמ' 478, בפעולות אלה נעצרו 335 אנשי לח"י. בנאומו של בגין במועצה הארצית הראשונה של תנועת החרות, הוא נוקב במספר של "קרוב לחמש מאות אזרחים".
בדבריו אלה מתייחס בגין להוראות סעיף 12 לפקודת מניעת טרור, על פיו עבירות לפי חוק זה יידונו בפני בית דין צבאי של שלושה חברים שימונו בידי הרמטכ"ל, ואשר רק אחד מהם נדרש להיות בעל השכלה משפטית.
מאמר מערכת (בלתי חתום), עיתון חרות, 11/10/1948. בספר דרך בגין, בעריכתו של דרור בר יוסף, הוצאת למשכל, 2023, נאמר, בהערת שוליים 9 בעמ' 83, כי מאמר זה נמצא בארכיונו האישי של מנחם בגין, בכתב ידו. התייחסות נוספת לחוסר הלגיטימציה של המעצרים, וביקורת חריפה על תנאי הכליאה, נמצאים במכתב בכתב יד של מנחם בגין תחת הכותרת "עד מתי ההתעללות?" ובו הוא מזכיר גם את שביתת הרעב שפתחו בה עצורי הלח"י. תודתי למר דרור בר יוסף על איתורו של מסמך זה, ולמר זאב ב. בגין על הסיוע בפיענוחו.
הנאום פורסם במלואו בעתון החרות, 20/10/1948.
הכוונה לביטול עקרון הפרדת הרשויות, בשל חקיקת תקנות שעת-חירום בידי הממשלה, וכן לעיקרון אי-רטרואקטיביות בקביעת עבירות, סוגיה אליה נתייחס בפרק הבא במאמר זה. את שתיהן הזכיר בגין במאמרו בפיסקה הקודמת לציטוט המובא כאן.
ר' התייחסות לכך בהערה 19 לעיל.
מנחם בגין, מי אחראי למותו של ברנדוט? גילוי דעת, ארכיון אישי, אתר מרכז מורשת בגין.
אמנם, אירועי אלטלנה הביאו לנסיגה של ממש במאמצים אלה. בתגובה לאירועים קשים אלה, הודיע אצ"ל למחרת הפגזת האניה, ביום 23/6/48, על ביטולו של הסיכום בדבר התגייסותם לצה"ל וקבלת מרות הממשלה הזמנית. רק לאחר שנעשו מאמצי הידברות נוספים, בחודש יולי חזרו האצ"ל ונציגי הממשלה הזמנית לשולחן המשא-ומתן בנושא.
בר זוהר, לעיל הערה 8, עמ' 831
שם, עמ' 832
שם, עמ' 833
שם, שם.
לעיל, הערה 18.
מיכאל בר זוהר, בן גוריון – האיש מאחורי האגדה, הוצאת משרד הביטחון, 1986, עמ' 322.
נוסח האולטימטום – כפי שהביאו בן גוריון בנאומו במועצת המדינה הזמנית ביום 23/9/48.
הכוונה כנראה לאולטימטום שהוצב לאנשי האצ"ל עם הגעת האוניה 'אלטלנה' לכפר ויתקין, למסירת הנשק לידי צה"ל, אולטימטום שנדחה על ידי אנשי האצ"ל ואשר הוביל לחילופי אש ולהרוגים בשני הצדדים.
נראה כי הכוונה לאולטימטום שהוצב לעצורים בכלא יפו, שנדרשו לשתף פעולה עם העברתם לכלא עכו. על פי הדיווח בעיתון חירות מיום 11/10/1948, העצורים נדרשו לצאת בתנאים מסוימים, תוך איום של המפקד: "באם לא תקבלו את התנאים נקצור בכם כהלכה".
בספר "נסיך ירושלים" של עופר רגב (לעיל, הערה 5), בעמ' 219-220 הוא מציין את דפוס הפעולה של בן גוריון בענין זה – כמי שלא בפעם הראשונה ניצל משבר פנימי כדי "להרוויח נקודות" בזירה הבין-לאומית, בד בבד עם קידום מאבקו הפנימי בארגוני המחתרות "הפורשים". כך הוא קובע לגבי רצח ארלוזורוב בשנת 1933, שלא היה ידוע מי אחראי לו – כי בן גוריון מיהר להטיל את האחריות על המחנה הרוויזיוניסטי, לצורך "סחיפת אהדה בבחירות לקונגרס הציוני הי"ח", ואותה השיטה נקט בן גוריון, לדברי רגב, גם באירועי 'אלטלנה': שם פעל בן גוריון "בכדי למנוע את קיומו של כוח מזוין נוסף על הצבא הרשמי ולמנוע אנרכיה במדינה שזה עתה הוקמה". אולם הוא ניצל אירוע זה כדי להפגין בפני ברנדוט – שליח האו"ם – את מאבקו הנחוש נגד מי שמפרים את תנאי ההפוגה עליה הוסכם, כדי "להרוויח נקודות" בזירה הבין-לאומית. וכך נהג בן גוריון גם הפעם, לאחר רצח ברנדוט: "והנה, כדרכו, גם לאחר רצח ברנדוט מוצתה שעת הכושר עד תומה, בכדי לבצע את מה שרצה בן גוריון לעשות זה זמן רב. המתווך השוודי הסתלק מן הזירה, ותוכניתו והמסוכנת השתבשה, ובה בעת ארגון לח"י, או יהא שמו אשר יהא, חוסל לחלוטין. בשלושת האירועים הללו... עמד בן גוריון כארי זועם וביצע שורת פעולות נמרצות שתרמו להשגת מטרותיו הפוליטיות" והוא מוסיף ומעיר כי "בשלושת המקרים לא השיגו הפעולות את יעדיהן המוצהרים: עד היום אין ודאות לגבי זהותו של רוצח ארלוזורוב; ההפוגה הופרה גם הופרה; רוצחי ברנדוט לא נלכדו מעולם". אין זאת, כך עולה מהדברים, אלא שהיה פער בין המטרות "המוצהרות", למטרות הממשיות של בן גוריון, בהזדמנויות אלה.
ר' פרוקוטול מועצת המדינה הזמנית, לעיל הערה 21.
ואכן, לאירוע זה היתה השפעה מתמשכת על היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות, וגם בין בית המלוכה השוודי למדינת ישראל. ממשלת שוודיה דרשה מממשלת ישראל התנצלות רשמית במספר הזדמנויות, בפרט בנוגע לכשלים בחקירת האירוע.
מנחם בגין, מי אחראי למותו של ברנדוט?", לעיל הערה 33.
עו"ד נעמה פויכטונגר היא ראש אשכול במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. המאמר נכתב ללא קשר לתפקידה במשרד המשפטים, הוא משקף עמדה פרטית בלבד ואינו מייצג בהכרח את עמדת המשרד.
תגובות