בין מנוף לנדנדה – על השקפת החיים של זאב ז'בוטינסקי | אסף ליברמן
בעין הציבורית נחקק זאב ז'בוטינסקי כרדיקל צבאי וכאבי "קיר הברזל" – מנהיג נוקשה הפועל כסמל לכוח, יציבות וכיוון מוגדר, ממש כמו מנוף. אולם מאחורי חזות הפלדה הסתתרה נפש של איש תרבות וספרות, שראה בכוח הצבאי רק מעטפת הגנה הכרחית לתכלית העליונה של הקיום: חופש היחיד, יצירה ושעשוע. מאמר זה פוסע בעקבות שם העט שבחר ז'בוטינסקי בנעוריו, "אלטלנה" – שבטעות (או שלא בטעות) תורגם כ"נדנדה" ולא כ"מנוף" – כדי לפתוח צוהר להגתו המורכבת. מתוך בחינת תפיסתו על "קיר הברזל", הליברליזם הקיצוני שלו וצוואתו של שמשון, נחשפת השקפת עולם שבה הברזל והמשמעת אינם אלא המצע שעליו האדם והאומה יכולים, לבסוף, להרשות לעצמם פשוט לשחק
בנעוריו התגורר ז'בוטינסקי מספר שנים באיטליה, והתאהב בה. באוטוביוגרפיה שלו, "סיפור ימיי", מתאר ז'בוטינסקי כיצד בחר בשם העט האיטלקי "אלטלנה" (Altalena):
הרביתי לכתוב: פעמיים בשבוע נדפסו מכתבי ב"נובוסטי", בחתימת "אלטאלינא". עלי להודות כי שם זה בחרתי מתוך טעות מצחיקה: אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" – אחרי-כן נודע לי שתרגומו באמת "נדנדה".
כשקראתי זאת לראשונה, זה היה נראה לי מאוד מוזר. איך ייתכן שז'בוטינסקי, שהיה אדם רציני, יטעה טעות כל כך אלמנטרית, שהיא גם רבת משמעות? הרי מנוף הוא דימוי של כוח, יציבות וכיוון מוגדר, בעוד שנדנדה היא חפץ הרבה יותר קל וחסר משמעות. לכן נראה לי שייתכן שז'בוטינסקי לא היה לגמרי כן כשהוא כתב שמדובר בטעות...
ז'בוטינסקי היה דמות ייחודית בתוך התנועה הציונית. שלא כמו מנהיגים ציונים אחרים, דוגמת דוד בן-גוריון שתיאר את עצמו כמי שנולד ציוני וראה בעשייה הציבורית-מדינית את ייעודו הבלעדי, ז'בוטינסקי לא צמח בתוך תבנית ציונית מובהקת מראשיתו. הוא היה איש העולם הגדול, שוחר ספרות, תיאטרון ותרבות, ואף העיד על הקרע הפנימי שליווה אותו:
שני חלקים בליבי, שני שערים בו, האחד הוא לעמי; השני לתרבות, לספרות, לעט. אני נטלתי במו ידיי את המפתח ונעלתי את השער השני למען אשר לא יפריעני בפועלי למען העם. את המפתח זרקתי ממני והלאה, אל תהומות. מי יודע אם לא יבוא יום ואתחרט על מעשיי.
הסופר הרוסי מקסים גורקי עמד על מחיר אישי וציבורי זה כאשר אמר כי התנועה הציונית אמנם הרוויחה מנהיג דגול, אך עולם הספרות הפסיד סופר דגול.
אילו אסוציאציות מעלה זאב ז'בוטינסקי בתור מנהיג ציוני? כשחושבים על בן גוריון, חושבים מיד על הקמת המדינה, על הקמת צה"ל, על הנגב. כשמדברים על הרצל מיד חושבים על הקונגרסים, על הדיפלומטיה. מה עולה כשמדברים על ז'בוטינסקי?
התשובה המיידית אצל הרבה אנשים תהיה "קיר הברזל". בגין הגדיר את ז'בוטינסקי כ"אבי הציונות הצבאית". זה עולם הדימויים שעולה לרבים כאשר מדברים על ז'בוטינסקי. אך מהו קיר הברזל באמת?
בטקס האזכרה הממלכתי לז'בוטינסקי בשנת 2019, נשא ראש הממשלה בנימין נתניהו נאום שבו הוא הגדיר את קיר הברזל כמכלול אמצעי ההגנה וההתקפה העומדים לרשותה של ישראל, שבאמצעותם צה"ל ושאר כוחות הביטחון הודפים את ניסיונות אויבינו לפגוע בנו, ושבאמצעותם אנו תוקפים את אויבינו כאשר הדבר נצרך. זוהי הגדרה ממש פיזית ומוחשית לקיר הברזל. קיר הברזל, על-פי נתניהו, הוא פשוט קיר מברזל.
ז'בוטינסקי צמח בעיר הנמל אודסה בשלהי המאה ה-19, מרכז תרבותי ורוחני תוסס שבו פעל חלק ניכר מהאליטה האינטלקטואלית והספרותית היהודית של התקופה. בתקופה זו ז'בוטינסקי לא עסק בציונות. כל עולמו היה תרבות, קריאה, כתיבה ותרגום. כך תיאר ז'בוטינסקי את אודסה באוטוביוגרפיה שלו:
לא ראיתי עיר קלת-מזג כמוה; אין כאודיסה לרוח-העליזות ולשיכרון הקליל המרחפים באוויר, ללא צל ורמז של סבך נפשי או טראגיקה מוסרית. בתריסר לשונות פטפטו תושביה ואף אחת מהן לא ידעו על בוריה. סקרנות רעבתנית למה שיביא הבוקר העולה. כל בשורה של מה בכך היא מאורע כביר, המון מתרגש, הידיים פורחות באוויר. אף הנשיקות הן בזול: או יותר מזול – חינם.
בהמשך עבר ז'בוטינסקי ללמוד משפטים בשווייץ, שבה הוא לא הסתדר כל כך, ואז עבר לאיטליה. באיטליה לראשונה הרהר ז'בוטינסקי ברעיונות ציוניים, בהשראת הלאומיות האיטלקית. בתקופה זו המשיך ז'בוטינסקי לפרסם מאמרים ותרגומים רבים. כששב לאודסה לחופשה, התברר לו שכתיבתו הפכה אותה לכוכב, ואז החליט להישאר בעיר.
נקודת המפנה המכרעת בחייו התרחשה בשנת 1903, בעקבות פוגרום קישינב, שאת תוצאותיו נשלח לסקר על ידי העיתון שעבורו עבד. בנסיעה זו ז'בוטינסקי נחשף למצוקת היהודים, ושם הוא נפגש לראשונה עם חיים נחמן ביאליק. את פואמת הזעם של ביאליק, "בעיר ההריגה", שנכתבה על הפוגרום, תרגם ז'בוטינסקי לרוסית ואף חיבר לה הקדמה בעלת תהודה עמוקה. אירוע זה הניע אותו לנעול את שער התרבות והספרות בליבו ולהתמסר באופן מלא לתנועה הציונית.
ז'בוטינסקי החל בסיבובי הרצאות ברחבי אירופה והפך לנואם כריזמטי ומשפיע. כציר בקונגרס הציוני השישי הצביע נגד תוכנית אוגנדה – חרף הערצתו לבנימין זאב הרצל – מתוך תחושה פנימית עמוקה של נאמנות לארץ ישראל.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, יזם ז'בוטינסקי את הרעיון להקים "גדודים עבריים" במסגרת הצבא הבריטי, כדי להשתתף באופן פעיל בשחרור ארץ ישראל מידי האימפריה העות'מאנית.
רעיון זה שנראה כיום מובן מאליו, נתקל בזמנו בהתנגדות חריפה מצד חלק מראשי התנועה הציונית, אשר העדיפו נורמליזציה מול השלטון הטורקי או חששו מסיכון הקהילה היהודית בארץ. ז'בוטינסקי, יחד עם יוסף טרומפלדור, נאבק למען היוזמה, ואף גוייס בעצמו כקצין בגדוד 38 של קלעי המלך ולחם בקרבות בבקעת הירדן. הקמת הגדודים העבריים קיבעה את מעמדו כאסטרטג צבאי ומדיני פורץ דרך.
בעקבות הצהרת בלפור, שהכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, וועדת סן רמו, שאישררה את ההצהרה ונתנה לה תוקף בין-לאומי, התחילו המחלוקות הראשונות בין זאב ז'בוטינסקי לבין הזרם המרכזי של התנועה הציונית. ז'בוטינסקי תבע מהתנועה הציונית הכרזה מפורשת בדבר מטרתה של התנועה: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
ב-1920 פרסם ז'בוטינסקי מאמר בעיתון 'הארץ' בשם "חכמת הכדורגל". כשם שבכדורגל, כותב ז'בוטינסקי, צריך לבעוט בכדור, כך במדיניות, צריך לתבוע את מה שמגיע לך, אחרת לא תקבל כלום. אם העם היהודי חפץ במדינה, עלו לתבוע אותה ולדרוש אותה מהבריטים בכל הזדמנות ומעל כל במה אפשרית:
חשבנו כי הכלל הזה מחייב את האנגלי, [...] להיכשל כשאנחנו נכשלים ולהחטיא כשאנחנו מחטיאים. שטות והבל. תרגומו ופירושו [...] הוא: "שמור את חוקי המשחק!" הראשון מחוקי המשחק הזה הוא לבעוט בכדור, לבעוט בחוזקה, לבעוט ולבלי החטיא. אם אתה במקום לבעוט תתמהמה ותשתחווה ותדבר מחמאות לכבוד בריטניה הגדולה, [...] לשווא תקווה שגם הוא יעשה כמוך.
בשנת 1923, פרש ז'בוטינסקי מההנהלה הציונית בשל מחלוקת על קו אקטיביסטי ותקיף יותר מול הבריטים והערבים, והוא שב להתמסר לעסקי ספרות ותרגום, בלי לפרוש לגמרי מעסקי הציונות, ובנובמבר פרסם בברלין את מאמרו המכונן "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)":
דחיקת רגליהם של הערבים מארץ־ישראל בכל צורה שהיא נחשבת בעיני לבלתי־אפשרית בהחלט; בארץ־ישראל יהיו תמיד שני עמים. [...] ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שוויון זכויות זה ולא ננסה לדחוק את רגליהם של הערבים או לדכאם. כפי שהקורא רואה, הרי זה ׳credo׳, האומר כולו שלום. [...] על התפייסות מרצון בינינו לבין ערביי ארץ־ישראל אין לדבר כלל, לא כעת ולא בעתיד הנראה לעין. [...] אין זה אפשרי כלל לקבל את הסכמתם מרצון של הערבים להפיכת ארץ־ישראל מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי.
במאמר מתייחס ז'בוטינסקי לנחום סוקולוב, שטען שהסכסוך עם הערבים נבע מאי הבנה מצד הערבים את כוונות היהודים. אם היו מבינים אל נכון את כוונותינו, טען סוקולוב, היו הערבים משתפים פעולה עם הציונות. ז'בוטינסקי התקומם נגד הרעיון הזה, שכולו זלזול כלפי תבונתם של הערבים. הערבים, לטענתו, מבינים בדיוק את כוונות הציונות, ולכן הם מתנגדים לה. אין שום דוגמה בהיסטוריה לאוכלוסייה ילידית שקיבלה בסבר פנים יפות התיישבות בארצה של אוכלוסייה שבאה מבחוץ במטרה לשלוט בה.
לכן, ז'בוטינסקי טוען כי לא ניתן להשיג פיוס מרצון מול ערביי ארץ ישראל בשלב הראשוני, ולכן התנועה הציונית צריכה לחתור להקמת קיר ברזל, שמטרתו לגדוע כל זיק של תקווה בקרב הערבים להכחיד את הבית הלאומי היהודי או לגרום לנטישתו:
כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא יבגדו בתקווה זו לא תמורת אי־אלו מילים מתוקות וגם לא תמורת כריכים מזינים. וזאת דווקא מפני שאין הם אספסוף אלא עם חי, אמנם נחשל. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות, [...] וההשפעה עוברת לידי קבוצות מתונות. רק אז יבואו אלינו אנשי הקבוצות האלה ובידם הצעות לוויתורים הדדיים. רק אז הם יתחילו לשאת ולתת אתנו בכנות בשאלות מעשיות, כגון מתן ערובות נגד דחיקת רגליהם מן הארץ, או בעניין שוויון זכויות, או בדבר ישות לאומית עצמית. ואני מאמין ומקווה, שנוכל לתת להם ערובות כאלה, שירגיעו אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ובהגינות.
השלב שני הוא אם כן משא ומתן ופיוס: רק כאשר הציבור הערבי ייווכח שקיר הברזל יציב ובלתי ניתן להבקעה, תרד השפעת הקיצונים ותעלה מנהיגות מתונה. אז ייווצר פתח למשא ומתן כן על הסדר מדיני, ערבויות הדדיות, שוויון זכויות ואוטונומיה לאומית.
אך יש לשים לב לכך ש"קיר הברזל" בדברי ז'בוטינסקי הוא ביטוי בעל שני פירושים: כוח מגן עברי ("כידונים"), אך בד בבד גם חיזוק השלטון, היציבות והחוק בארץ ישראל.
בשנת 1927 הציג ההיסטוריון וההוגה הרוויזיוניסטי פרופ' יוסף קלאוזנר פרשנות מרחיבה וייחודית למושג "קיר הברזל". בהרצאה שנשא בפני תלמידי בצלאל, עמד קלאוזנר על כך שבתקופה שבה אין ליהודים צבא עצמאי או שלטון מדיני, קיר הברזל האמיתי מורכב מנכסים רוחניים ותרבותיים:
באנו לבנות לנו בית לאומי לא בחרב ולא בדם. אין צבא ושלטון עומדים מאחורינו ואין הכוח הגופני שלנו גדול משל שאר היושבים בארץ. [...] ובכן מה תקותנו, תקות התחיה השלמה? על מה מתבססת האפשרות, שבארץ ישראל תפסוק מלהיות "פלשתינה" ותהא ארץ ישראל ממש? אני חושב שיש יסוד אחד חזק לתקוה זו. אין הארץ שייכת לא למי שכבש אותה באש ודם, ואפילו לא למי שבמקרה נתישב בתוכה. הארץ שייכת לאותו עם, שהטביע את חותמו עליה. וחותם זה יכול להיות אך ורק – התרבות הלאומית. [...] אם יש תיאטרון בארץ – יהודי הוא; אם יש בית-ספר לאמנות – יהודי הוא; אם יש אוניברסיטה – עברית היא. אם יש הרצאות, שעורים, קונצרטים, מוסיקה, ציור, פיסול, חיטוב, מדע כללי, חיובי ועיוני, משוררים ומספרים ראויים לשם זה, – הרי כל אלה בארץ משל היהודים הם [...] כבר כיום מטביעים היהודים את חותמם על ארץ ישראל על ידי התרבות במובנה הרחב – על-ידי מדע, ספרות ואומנות.
לפי קלאוזנר, הארץ שייכת לעם שטובע בה את חותמו התרבותי. הקמת תיאטרון, מוזיאון, בית ספר לאומנות, אוניברסיטה ויצירה ספרותית בעברית הם שמקבעים את הנוכחות היהודית בארץ כעובדה קיימת שאינה ניתנת לערעור. היצירה התרבותית והרוחנית מהווה אפוא קיר ברזל תודעתי וקיומי.
ברומן ההיסטורי "שמשון", שחיבר ז'בוטינסקי, מתוארים ימיו האחרונים של גיבור התנ"ך בשבי הפלשתים. בטרם מותו, מוסר שמשון צוואה המבטאת את הגותו של ז'בוטינסקי עצמו:
שני דברים אמור נא להם בשמי. הדבר הראשון הוא: ברזל. יקבצו ברזל. יתנו בברזל את כל אשר להם: כספם וחטתם, שמנם ויינם ועדריהם, נשיהם ובנותיהם. הכל יותן בברזל. אין יקר מברזל. התגידה? – הגד אגיד, יבינו את זאת. – והשנית לא יבינו, אבל עליהם למהר להבין את זאת. הדבר השני הוא: מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה, לאפרים: מלך! האחד יתן להם אות ואלפי איש ירימו ידם. ככה יעשו הפלשתים ועל כן ימשלו בכנען. אמור נא מצרעה ועד חברון ושכם והלאה עד עין דאר וליש: מלך! – הגד אגיד – אמר חרמש. – לך לך – אמר שמשון. חרמש החזיק בידו והתחיל מנשקה. ובקול רועד שאל: – את שני הדברים האלה אגיד בשמך לעם; אולם האם לא תגיד מאומה לנו, לאנשי שלומנו, לנו ולבנינו? על ידו של שמשון נפלה דמעה חמה, אחת ואחת; רגע אחד עלה על דעתו לספר לחרמש מה שהתודה לפניו אנקור העוי לפני מותו. אבל למה? השעה נתאחרה. וגם האמינו. יהיה להם אשר להם. נטל את ידו והשיב כשפניו מוסבים הצדה: – אין מאומה. חרמש התנהל בחזרה על פני החול ופתאום קרא לו שמשון ואמר: – שבתי וראיתי כי טוב אשר תגיד להם בשמי לא שני דברים כי אם שלשה: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד צחוק.
"ברזל" הוא הצורך בהצטיידות בנשק, ביכולת הגנה עצמית ובכוח צבאי. "מלך" הוא היכולת ליצור משמעת לאומית, שלטון מרכזי ואחדות פוליטית. אך מה עניין הצחוק?
ב"מבוא לתורת המשק", מאמר נפלא שכתב ז'בוטינסקי ב-1938, מבחין ז'בוטינסקי בין שתי קטגוריות-על בחיי האדם: דברים שהאדם זקוק להם כדי לחיות, ודברים לא הכרחיים, שבלעדיהם ניתן לחיות. ז'בוטינסקי מדביק לשתי הקטגוריות את המונחים: לחם וששעשועים; מחסור ומותרות. אם נשים לב, אומר ז'בוטינסקי, רוב חיינו הם סביב המותרות. את הצרכים המינימליים שלנו אנחנו יכולים למלא במעט מאוד דברים, עיסוק ומאמץ. כל הקידמה האנושית נובעת אך ורק מן הצורך האנושי להשתעשע:
שום אישיות יוצאת מהכלל לא עשתה אף פעם שום דבר "יוצא מהכלל" "מתוך הכרח". יהיה מי שיהיה וישאף למה שישאף — שלטון, התגלות אלהית, אמת מדעית, צדק עלי אדמות, נקמה בעד עלבון נושן, גילוי ארצות חדשות או סתם תהלות ומחיאות כפים — גאון או רמאי, גבור או עובר־אורח — המניע שלו היו תמיד גורמים מטפוס שעשוע. [...] האנושות בדרך התפתחותה מחצי־חיה לחצי־אֵל עברה, עוברת ועוד עתידה לעבור דרך קשה ומיגעת. ואולם מה היא דרך זו, ומה הוא התוכן של המאמץ הזה והיגיעה הזאת: האם זהו [...] סבל הכורה, שירד למכרה מתוך מחסור, באין ברירה, תחת איום של רעב ואבדון — או שזוהי הרפתקה חפשית ונהדרת של מטפס הרים, המעפיל אל הפסגה הבלתי נחוצה, "סתם ככה", בשם איזה רצון ילדותי, או מלכותי, או אלהי?
את "הרצון המלכותי" מתאר ז'בוטינסקי במאמר כ"שאיפת כל בן אדם לשלטון ולהרחבת תחום מלכותו", והוא מגדיר אותו "כאבן היסוד של החיים וההיסטוריה."
השקפה זו תשאף למדינה מינימלית ולליברליזם קיצוני, שתכבד את ה"ממלכה" של כל אדם:
כל בן אדם הנהו מלך. החברה צריכה להיות צבור מלכים. [...] אין רצון הגובר על רצונו של כל "מלך" בודד. [...] מנקודת השקפה זו מתבססים המשפט והממלכה אך ורק על החוזה החברתי. זהו חוזה בין מיליארד וחצי־מיליארד מלכים שוי־זכויות. אין להם ברירה אחרת, כי בלעדי חוזה כזה, יתפרץ כל אחד מהם לתוך תחום שלטונו של זולתו.
מהשקפה זו נגזרת גם הגדרתה של הדמקורטיה על פי ז'בוטינסקי:
מסבות בלתי מובנות מזדהית הדימוקראטיה עם שלטון הרוב. זה מובן מנקודת השקפה היסטורית — הדימוקראטיות נוצרו תחת דגל המלחמה נגד צורות שונות של שלטון המיעוט; זו היתה תנופתה ההפוכה של המטוטלת. אולם בעצם אינה נכונה הזדהות עיורת של הדימוקראטיה עם שלטון הרוב. ערך הדימוקראטיה אינו תלוי בהרגשת שעבודם של 49 מלכים שווי-זכויות למאה, או אפילו 10 או אחד למאה. את טעם הדימוקראטיה יש לבקש בתורת ההסכם והפשרה.
את הרעיון הזה המשיך מנחם בגין, תלמידו ויורשו של זאב ז'בוטינסקי. כך קבע מנחם בגין בהרצאה בפני ועידת תנועת החרות ב-1951:
המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חרות האדם בימינו. כל עוד מבצר זה קיים יש תוחלת להדיפת הגל העכור; בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה. [...] כלום זה דמוקרטי, שחמישה או שבעה או אחד-עשר אנשים, אשר לא נבחרו על-ידי העם, יוכלו לבטל על-ידי החלטתם הקרויה "פסק דין" החלטה שנתקבלה בצורת חוק על ידי נבחרי העם? זוהי שאלה מדיחת-דעת: הדמוקרטיה, המוצגת על ידי מי שהציג את השאלה הזאת, אינו אלא סילוף המושג של שלטון העם. אפשר להקשות נגדו כלום זוהי דמוקרטיה איש אחד, או אחד-עשר או חמשה-עשר אנשים הקרויים "מיניסטרים" ישללו מאת העם את זכויותיו האלמנטריות [...] ?
ובכן, מה האידיאולוגיה שאותה מבטא מנחם בגין בהרצאה זו?
חובה על כל איש חושב לנסות להשתחרר מן הסגידה הנפשית המודרנית למונחים סיסמתיים, המגדירים, כביכול, "באופן ברור" השקפת-עולם ולמעשה אין הם מגדירים דבר, זולת נהירה, עיוורת בדרך כלל, אחרי מחנה מסוים. [...] השקפת-חיים – איננה תלויה באפשרות להכניסה תחת כנפיו של אחד "האיזמים" המקובלים, או של "איזם" חדש; השקפת-חיים עומדת לא על השם, אלא על התוכן. התוכן הממשי ולא השם הפורמאלי קובע, אם השקפת חיים מסוימת יש בה שחרור והתקדמות אל האור, או עבדות ונסיגה אל האפלה.
במענה למכתב מאת ירמיהו הלפרין, איש בית"ר, בדבר האידיאולוגיה של בית"ר, השיב ז'בוטינסקי: :
כמובן, הביקורת שלך צודקת: אין לברית טרומפלדור אידיאולוגיה, זיקתה לרביזיוניזם אינה ברורה וכו'. אבל האשמה זו מכוונת כלפי כולנו, ובראש ובראשונה כלפיי. אני אומר לך, שאם יבחנו אותי בנושא האידיאולוגיה של ברית טרומפלדור וכו', אכשל. למרות הכול, ברית טרומפלדור היא מפעל חי, יש בה כוח משיכה השונה מכל כוח משיכה אחר, המושך את האנשים דווקא אל הדגל הזה, אבל אי אפשר להסביר את מהותו של כוח המשיכה הזה בבת אחת. הדבר צריך להתברר בהדרגה, ואין מנוס משגיאות ומכישלונות. זו דרך היווצרותן של כל התנועות. שלושים פעם בחודש אני שרוי במצב דומה לשלך. גם הרביזיוניזם וגם ברית טרומפלדור גדלים כל אחד בפני עצמו, ולדעתי – לעתים קרובות בעקלתון. אני רחוק מלהיות מרוצה מהכול (אפילו מן האידיאולוגיה), אך מה לעשות, להיעלב? שורשיהן של שתי התנועות קרובים ללבי, לכן אמתין. נראה כיצד יתפתח הדבר.
ז'בוטינסקי, מייסד התנועה, מתוודה שאין הוא מסוגל להגדיר מהי האידיאולוגיה שלה, ושזו תתהווה ותתגבש במהלך התפתחותי לאורך השנים. הרעיון הזה מחזיר אותנו לאלטלנה. למנוף יש כיוון מאוד ברור ומוגדר. הוא יודע בכל רגע נתון לאן צריך ללכת. ז'בוטינסקי, ובעקבותיו בגין, היו יותר דומים לנדנדות. החיים הם משחק, שבו האדם, כל אדם, צריך לנווט על פי השקפת החיים שלו.
בספרו "משחק ומציאות", הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט כותב כי "במשחק, ובמשחק בלבד, הילד או המבוגר מסוגלים להיות יצירתיים ולהשתמש באישיות כולה, ורק בהיותו יצירתי מגלה היחיד את העצמי". המשחק, בעיני ז'בוטינסקי, הוא תכלית הקיום האנושי, בו ודרכו מגלה האדם את אישיותו, את אופיו, ואת מהותו. המאבק על הקיום הוא המשותף לכל בני אנוש, והאדם לא נוצר בשבילו. האדם נוצר כדי להשתעשע, כדי ליהנות מן העולם, כדי ליצור ולצרוך תרבות ומדע, כדי להכיר את העולם, כדי להכיר את עצמנו. דווקא בדברים האלה, שאינם חיוניים, מתגלה האדם, מתגלה היחיד, ומתגלה ה"מלך". לכן היה כל כך קל לז'בוטינסקי לוותר על העיסוק בעניינים ציבוריים, משום שהוא לא ראה בזה את תכלית קיומו, והוא כל הזמן נמשך אל העיסוק בתרבות, בספרות, בשעשוע, שבהם ראה את תכלית קיומו.
"בראשית ברא אלהים את היחיד", ו"בראשית ברא אלהים את האומה", הן שתי אמירות ידועות של ז'בוטינסקי. כיחידים וכאומה, אנחנו צריכים להבטיח את קיומנו. אבל אין זה מספיק. הקומה הבאה היא המשחק. באמצעות המשחק, היחיד, וגם העם, מגלים את אופיים האמיתי. האופי הוא ההוכחה החזקה ביותר לקיומו של אדם ולקיומה של אומה. תרבותה של אומה הוא גם שעשוע וגם קיר ברזל אמיתי. האופי, התרבות, המשחק הם קיר ברזל שמוכיח יותר מכל את נוכחותה של האומה במרחב, נוכחות שגם מראה לשכנינו שאנחנו לא תופעה חולפת. קיר הברזל הפיזי מאפשר את הקמתו ואת שגשוגו של קיר הברזל התרבותי, המקנה לעם, למדינה, ולכל יחיד בה, את הביטחון בקיומנו. ביסוסו – כמו ביסוס קיר הברזל הפיזי – הוא חלק מתהליך הבאת השלום. זאת המשמעות האמיתית של קיר הברזל, שההיבט הפיזי שלו, החיוני, הקיומי, אינו אלא אמצעי להשגת תכלית נעלה ממנו.
אסף ליברמן הוא עיתונאי ומגיש בכאן רשת ב' ובכאן הסכתים.
המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במרכז מורשת מנחם בגין בי"ז בשבט תשפ"ו, 4.2.2026
תמלול ועריכה: יואל חדד
תגובות