נקודת ההתחלה | אלה כהן ונסובר

בפתח הדברים אומר, אין שום יחוד בקיום אנושי מעין זה;

למעשה, כדי שלדברים יהיו הנפח והעומק הנכונים, צריך להדרש לצל שהם

מטילים. כאשר מרכיבים מִחברים - מבנה השלד, שמחזיק את הכל, נרשם

בצללים. האמונה המסנוורת שנוכל לחיות רק באור היא שטוחה ואכזרית

כשבמקביל חורבנות טבעיים וצפויים מתרחשים,

חורבן שמקורו בתיעוב,

ולמרות תחושת הניכור העמוקה, במרחב וזמן חיצוניים, הרוח חיה והלב כמה אל

המקומות והאנשים, אל רעש המוזיקה ואל האמנות וממשיך לפעום. נוסטלגיה

מתאמצת להיווצר מחדש, האמון חוזר ומעלה גידים, קושר קשרים מזדמנים עם

אחרים וכמעט מתרווחים שוב,

אולי מצליחים לנשום במקום לעמוד על המשמר.

יש בחירות שסופן ידוע, לכאן או לכאן -

חיים בצדדיות קטנה ומסוגרת, כהתקרבות עצם אל עצמו ורוח אין בו,

או סכנת כליה שבהתנהלות תמימה ומוכת סנוורים.

ויש מנעד אמצע של רוב שהוא נוירוטי וחשדן, אכול ייסורי מצפון מחד

ומלא גאוות עניים זקופה מאידך.

אנחנו אבלים על מה שהיה ואבד, על מה שלא הכרנו ומה שעוד יהיה.

כי אם אחרי העמידה בניסיון החורבן הקר והמר ההוא אפשר היה לחזור ולשחוק באותם הרחובות, אז למה לא¬ הפעם?

אולי כי נדמה לנו שמשברים חולפים ומשבר רודף משבר ואנחנו אלה שחולפים.

ובכל זאת, חזון האהבה והפחד עובר בגוף, מדור לדור, בדרך מעשה חֹשב, ונזכרים

בכל ושוכחים כל הזמן, והפער מהאופן שבו לא הבנו את המובן מאליו - גורם לנו

להרים גבה ולצחוק בהפתעה

חושן עצמות, 2024, אקריליק על יציקת גבס

---

פורסם בכ"ג באדר תשפ"ו, 12.03.2026.

אלה כהן ונסובר היא אמנית, מרצה לציור ורישום בקוביה ירושלים, במכללת אמונה ובמכללת אמן-מרכז אמנות לציבור החרדי ירושלים, ובוגרת סמינר העמיתים של מרכז מורשת מנחם בגין.