יֵשׁ אֶת לִבִּי לִיצֹר | לאה מרמורשטיין-ירחי
"יֵשׁ אֶת לִבִּי", שירו של משה "גיורא" אלימלך שנכתב בשנת 1938, נגלה לי בסיום תוכנית העמיתים של מרכז מורשת מנחם בגין, שבה השתתפתי בשנה שעברה. המילים שבו את ליבי וגם הלחן של דניאל זמיר, בוגר מחזור קודם של התוכנית, שהצליח לתת למילים האלה קול מדוייק ויפהפה.
כמו דניאל, רציתי גם אני להעמיק אל ליבו של גיורא, ולהצליח להביא משם משהו שנכון גם היום, שידבר גם אל ליבנו היום. עיצבתי את הקליפ בכלים שבהם אני יודעת לתת קול: צבע, דימויים ואותיות.
עם הצבעים רציתי לתת ביטוי לתשוקה הגדולה, לרצון העולה על גדותיו והמתפרץ ברעננות ובעזות.
הדימויים לקוחים מצילומיו של הצלם והאמן הרגיש זולטן קלוגר, שהתהלך כאן בארץ בשנים שבהן נכתב השיר ושידע להתפעל מכל שראו עיניו. הצילומים עברו עיבוד ואייקוניזציה על ידי הכפלתם ועיצובם המושטח, והפכו לסמלים ציוניים, סמלים לרוח הגדולה המפעמת בלבבות, למעשה הציוני על מעשיותו ופיוטיותו.
והאותיות.
האותיות המרובעות הן חלק מפונטים בעבודה, שעיצבתי מתוך כרזות האצ"ל שהודפסו בסתר בדפוס בלט, ושהודבקו בהולם לבבות בלילות חשוכים, תוך סכנת חיים ותחושת צדק פנימי חופשי ומפעם. אותיות אחרות הן אותיות שעיצבתי מתוך העיצוב של כותרת המשנה של עיתון "חרות": "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי ולחרות האדם". האותיות, שהרכיבו את המילים האלה שצוירו ביד אי אז, הן האותיות שהיו בסיס לפונט, והשאר נוספו כדמותן.
אותיות כתב היד המלוות את מילות השיר, הן אותיות "אות.חיים – מיזם הנצחה בכתב ידם" שהקמתי בסמוך לשבעה באוקטובר, ושבו מעצבי פונטים מכל גווני החברה הישראלית מחיים את כתב ידם של חללי המתקפה והמלחמה ומעצבים פונטים להורדה ולשימוש חופשי, כדי לתת ל"קול" הייחודי שלהם מקום במרחב התרבותי-ויזואלי-ישראלי. השימוש בכתבי היד האלה מחבר אותנו בבת אחת למציאות שלנו היום, הופך את המעשה שלנו לציוני, לכזה המחובר בכל נימי הנפש אל גיורא וחבריו. לכזה שמזכיר לנו שהתשוקה, המעשה, והרצון החופשי לשיר, לפעול, ליצור, ללחום ולפעמים אף לתת את הנפש – כולם, כאז כן עתה, שירת לב פרא דרור, חופשית, אמיתית, פשוטה אך עזה.
לאה מרמורשטיין-ירחי היא מעצבת גרפית ואמנית
תגובות