רוב מהומה על (כמעט) לא מאומה – התביעה ללימודי ליבה בחינוך החרדי | ד"ר יצחק גייגר

בין זכות ההורים לאוטונומיה חינוכית לבין חובת המדינה להבטיח את עתידה הכלכלי, ואל מול נתוני צמיחה דמוגרפיים ושיעורי עוני מאמירים, המאמר בוחן האם ניתן להצדיק כפייה של תוכנית לימודים אחידה. מתוך הבחנה בין "לימודי יסוד" לבין "ליבה" הכרחית, עולה הקריאה למודל חדש: מיקוד במיומנויות תעסוקתיות כמו מתמטיקה ואנגלית ככלי למניעת "עוני מרצון", לצד חיזוק החינוך הממלכתי-חרדי ושמירה על האוטונומיה התרבותית של הקהילה.

אך יש כאלה שלוקחים

מונופול על החכמה

הם יודעים יותר טוב ממני

הם יודעים יותר טוב ממך

מה טוב בשבילי מה טוב בשבילך

סוגיית לימודי הליבה בישראל עולה לעיתים קרובות לשיח הציבורי בהקשר של הוראתם במערכת החינוך החרדית לבנים בכיתות א' עד י"ב, הלומדים מעט לימודי חול עד כיתה ח' בלבד. זאת כי מערכת החינוך החרדית מבקשת לחנך את תלמידיה בחינוך מותאם תרבותית, שבמרכזו לימודי קודש, והמתאפיין בחינוך להתבדלות, המקשה במודע על השתלבות בחברה הישראלית, ובהשקעה זניחה בהכשרה להשתלבות בכלכלה.

עם הגידול המתמשך בחלקה היחסי של החברה החרדית בכלל האוכלוסייה היהודית (כ-12% בסוף 2023), הצפי להגדלה משמעותית נוספת בעשורים הבאים (יותר משליש ב-2065), והגידול בחלק היחסי של החינוך החרדי במערכת החינוך היהודית (מ-5.8% בשנת הלימודים תש"ע [2010-2009] ל-24.8% בשנת הלימודים תש"ף [2020-2019]), גדל העניין בחברה הישראלית בהשלכות הכלכליות והחברתיות של החינוך החרדי. מאז שנות התשעים של המאה ה-20, הולכת וגוברת התביעה מצד חלקים בחברה להגדיל את מעורבות משרד החינוך במערכת החינוך החרדית, הנהנית מאוטונומיה חינוכית רבה, ולחייב אותה בלימודי ליבה. דוגמה לעיסוק הציבורי בשאלה זו בישראל היא סעיף 14 בהסכם הקואליציוני בין סיעת 'ישראל ביתנו' לבין סיעת 'יש עתיד' לקראת הקמת ממשלת בנט-לפיד ב-2021, הקובע כי "הצדדים רואים יעד לאומי בכך שכל תלמידי ישראל ילמדו לימודי יסוד". הסוגיה גם נידונה מאז שנות התשעים של המאה ה-20 בבתי משפט במדינה בעקבות עתירות של יוצאים בשאלה ושל גורמים אחרים.

התביעה לחייב את מערכת החינוך החרדית ללמד לימודי ליבה היא דוגמה טובה לדילמה ייחודית המנגידה בין זכותם של הורים לבחור את אופי חינוך ילדיהם לבין חובתה של המדינה לדאוג לרווחת אזרחיה. במאמר זה אטען, כי כפיית לימודי ליבה במערכות החינוך החרדיות יכולה להיות מוצדקת כאמצעי למניעת הפיכתה של החברה החרדית לנטל כלכלי על שאר אזרחי המדינה.

1. במה מבקשים לחייב את מערכת החינוך החרדית?

חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג-1953 מבחין בין לימודי יסוד, שהם אחידים לכל בתי הספר, לבין לימודי השלמה, שאינם אחידים. וכל בית ספר רשמי מחויב בלימודי יסוד ובלימודי השלמה. חוק זה גם הסמיך את שר החינוך לחייב בתקנות לימודי יסוד גם את החינוך הבלתי-רשמי, אך עד 2003 לא נקבעו תקנות כאלו. נכון למועד הקלדת שורות אלו (תחילת 2025) – נקבעו תכניות לימודי יסוד לחינוך הממלכתי לכיתות א'-ט' ולכיתות א'-ח' בחינוך החרדי, אך לא מעבר לכך.

תכנית לימודים אחידה מאפשרת לבחון את מידת השגת מטרות ההוראה בבית הספר, להעניק לתלמידים אישורים ותעודות בעלי ערך, לקיים רצף לימודי במעבר מבית ספר לבית ספר ומכיתה לכיתה, ולהכשיר מורים לכלל מערכת החינוך. היא גם מאפשרת הוצאה לאור של ספרי לימוד טובים ובהיקף גדול, שהופך את ההוצאה לאור לכדאית. מנגד, לימודי השלמה מאפשרים להורים ולרשויות מקומיות להשפיע על הנלמד בבתי ספר. בפועל פעמים רבות התברר כי בתי הספר לימדו בעיקר לימודי יסוד וכמעט לא לימודי השלמה.

בתקנות הנוגעות לתוכניות יסוד הן כונו בסוגריים, "ליבה" ["תכנית יסוד (ליבה)"]. האומנם לימודי יסוד הם לימודי ליבה? בשיח החינוכי שהתפתח משנות השמונים של המאה ה-21, ואשר נועד לצמצם את האחידות, מקובל להגדיר לימודי ליבה כנושאים, מיומנויות וערכים שהכרחי ללמד. מה שאינו הכרחי מוגדר כלימודי העמקה (באותם מקצועות של לימודי ליבה) או הרחבה (במקצועות אחרים).

בתקנות של לימודי היסוד נקבעו אילו מקצועות חובה ללמד וכמה שעות שבועיות, מבלי לפרט מה יילמד בשעות אלו. עיון בפירוט תוכניות הלימודים שנקבעו על ידי מפקחי מרכזי מקצוע (מפמ"רים) מלמד כי אלו כוללים לימודי העמקה לצד לימודי ליבה. למשל, לימודי מתמטיקה כוללים לא רק גרפים, שלפי פרופ' דוד גורדון, מתמטיקאי שהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, הכרח ללמד כי הם שימושיים בחיי היום-היום ובתעסוקה העתידית אלא גם גיאומטריה אוקלידית, שאין הכרח ללמד אותה.

התובעים ממערכת החינוך ללמד לימודי ליבה אינם מסתפקים בלימודי יסוד עד לכיתה ח', אלא מבקשים לחייב אותם בלימודים לקראת מבחני בגרות. גם בלימודים אלו ניכר שהם כוללים לא רק מה שהכרחי - ליבה - אלא גם העמקה והרחבה.

במילים אחרות: מבקשים לחייב את מערכת החינוך החרדית ללמד לא רק לימודי ליבה – מה שהכרחי – אלא גם לימודי העמקה והרחבה.

* * *

האם ניתן להצדיק את התערבות המדינה בנלמד במערכת החינוך החרדית ולחייב אותה ללמד לימודי ליבה, העמקה והרחבה?

כשחיברו אנשי משרד החינוך את תוכניות הלימודים של לימודי היסוד, הם הצדיקו את חיוב מערכת החינוך כולה בלימודי יסוד בשני נימוקים עיקריים: נימוק חברתי-אזרחי ונימוק כלכלי. נדון בנימוקים אלו כעת ונעמוד על משמעותם ביחס לטיב לימודי היסוד המתחייבים מהן.

2. הנימוק הכלכלי

החברה החרדית נחשבת לחברה ענייה. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי של 2021, ההכנסות של כ-54% מהמשפחות החרדיות ממקמות אותן מתחת לקו העוני, אם כי תשלומי העברה (כ-24% מהכנסות משפחה חרדית) מורידים את שיעורם ל-34%. מתברר כי מימדי עוני אלו קשורים לשיעור התעסוקה הנמוך במיוחד של גברים חרדים (50% בשנת 2022) אך גם של נשים חרדיות (80% ב-2022). בנוסף, גם ההכנסה הממוצעת של גברים חרדים עובדים נמוכה בעשרות אחוזים מזו של גברים לא חרדים (הפער אצל נשים קיים אך הוא מצומצם יותר).

באחריות רשויות השלטון במדינה, כולל מערכת החינוך, לפתח את כלכלתה וכך להביא לשגשוגה הכלכלי ולאפשר לאזרחי המדינה לכלכל עצמם בכבוד מבלי שיפלו לנטל על רשויות המדינה והאזרחים המממנים את מוסדות הרווחה שלה. מובן כי שיפור כושר השתכרותם של החרדים יצמצם את ההוצאות של המדינה לסיוע כלכלי לחרדים שהכנסתם נמוכה.

הנימוק הכלכלי הוא הנימוק המרכזי בדברי ההסבר להצעות החוק בעניין לימודי הליבה שהוגשו בשנים 2020-2018, והוא גם נרמז בתוכנית לימודי היסוד (ליבה) לחינוך היסוד, כשהיא מציגה כיעד, שבסוף התהליך החינוכי בוגרי מערכת החינוך יהיו ל"אזרחים יצרניים". הנימוק הכלכלי הוא מרכזי גם עבור יוצאים בשאלה (מוערכים בכ-5-4% מהחברה החרדית), שהתלוננו על טיב החינוך החרדי שקיבלו בצעירותם.

אלא שהנימוק הכלכלי, של השתלבות טובה במשק, מחייב תעודת בגרות, ולא רק לימודי ליבה. כפי שציין מבקר המדינה, "תעודת בגרות ותואר אקדמי הם לא פעם מפתח למציאת תעסוקה איכותית שתשפר את הכנסת העובד ותבטיח לו ולמשפחתו רמת חיים נאותה והיחלצות ממעגל העוני... פערי התעסוקה וההכנסה בין חרדים ובין לא חרדים מצטמצמים מאוד כאשר מדובר במי שלמד לימודים אקדמיים". כדי לרכוש תעודת בגרות, חובה ללמוד לימודי יסוד, ולהוסיף עליהם לימודי הרחבה (בחינות ברמת 5 יחידות) והעמקה (בחינה במגמה). תעודת בגרות העומדת בתנאי הסף של האוניברסיטאות (פרט לאוניברסיטה הפתוחה, שאינה מחייבת כלל תעודת בגרות) מחייבים הרחבה נוספת.

הנימוק הכלכלי נוגע בעיקר למקצועות אנגלית ומתמטיקה, ואפשר להוסיף גם דרישה לאוריינות דיגיטלית, שאינה נדרשת בבחינת בגרות. מכיוון שיידיש היא שפת הלימוד בחלק מבתי ספר החסידים לבנים בישראל, אין חניכי מוסדות אלו יכולים להתנהל במרחב הציבורי ללא סיוע מבנות המשפחה, רעיות, אימהות או אחיות, דבר שכמובן יקשה מאוד עליהם למצוא עבודה מחוץ לקהילתם. על כן יש להוסיף בבתי ספר אלו גם את לימודי השפה העברית.

3. הנימוק האזרחי-חברתי

בחוזר מנכ"ל משרד החינוך הנימוק המפורש היחיד לצורך בלימודי ליסוד הוא "גיבוש תשתית חינוכית ותרבותית משותפת שבה מכנים משותפים חינוכיים וערכיים לכלל החברה בישראל באמצעות תכנית יסוד מחייבת (תכנית ליבה) – תוכנית שתשמש בסיס לחיזוק של המשותף בחברה". זה גם אחד משני הנימוקים של מגישי הצעות החוק לחייב לימודי ליבה גם בישיבות הקטנות החרדיות (כיתות ט-י"א), לימודים שהוגדרו על ידם כ"גרעין הבסיסי, המשותף והמאחד לזרמים השונים בחברה הישראלית". נימוק זה מצדיק הכללת מקצועות רוח וחברה לרשימת לימודי יסוד, ובראשם אזרחות, היסטוריה וספרות.

הצורך לאתר את התשתית המשותפת ולחנך לאורה גבר בעשור לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995. כשנדמה היה שהקיטוב בחברה הישראלית מחריף יתר על המידה, פעלו ארגונים שונים כדי למתן את המתחים. בעשור זה ניסו להגיע להסכמה כללית בחברה הישראלית על ידי כינון אמנה בין דתיים לחילונים, בין יהודים לערבים ולכונן חוקה בהסכמה (גם בכנסת). כל הניסיונות האלו נכשלו. על רקע זה מובן גם מדוע מיזם של ארגון אזרחי – מכון ון ליר – להגדיר בשנים 2006-2002 ליבה ערכית משותפת על ידי אנשי חינוך ואקדמיה מחוץ למשרד החינוך המייצגים את החינוך הממלכתי, ממלכתי-דתי, עצמאי-חרדי וממלכתי-ערבי, לא השיג את מטרתו. ניסיונות נוספים נערכים בשנים האחרונות, בעיקר בעקבות המתח העצום סביב תוכנית הרפורמה המשפטית של שר המשפטים יריב לוין, שבעיני רבים ממתנגדיה היא לא פחות מ'הפיכה שלטונית'.

מקצוע האזרחות, הוא הדוגמה המובהקת ביותר לכישלון לגבש מכנה משותף ערכי וחברתי-אזרחי לחינוך הממלכתי (לא כולל ממלכתי-חרדי). אמנם מקצוע זה אינו נלמד בכל המדינות הדמוקרטיות (כמו בפינלנד), אך נראה שהוא נחוץ בישראל כדי לספק לתלמידים מידע בסיסי ותובנות נחוצות שיאפשרו להם לממש את זכויותיהם הפוליטיות.

אולם, מאז שנות התשעים של המאה ה-20 ידע מקצוע זה מאבק עז בין המבקשים לעצב מקצוע זה בהתאם להשקפת עולמם – ליברלית, רפובליקנית או רדיקלית; לאומית-ציונית, א-ציונית, פוסט-ציונית או אנטי-ציונית; גרסה בסיסית של דמוקרטיה 'רזה' או גרסה מורחבת של דמוקרטיה 'רחבה'/'מהותית'. שני מפמ"רים [=מפקחים מרכזים] של מקצוע האזרחות פוטרו, מורים לאזרחות פוטרו מבתי ספר, חברי ועדת מקצוע התפטרו, מורים, אנשי אקדמיה ונציגי ציבור התערבו או ניסו להתערב בתוכניות לימודים ובתוכן של ספרי לימוד. בג"ץ התערב במחוון מושגים באזרחות של מפמ"ר אזרחות. ספר לימוד של הוצאה לאור פרטית נפסל. ספר לימוד של משרד החינוך נחקר לעומק והתברר שהוא מוטה, משקף גישה לא מוסכמת ומעלים גישות אחרות. מהדורה החדשה של ספר זה, הותקפה פעם ראשונה ב-2016 עם הוצאתה לאור, בגלל שהיא זנחה את הקו הערכי והחינוכי של המהדורה הקודמת, ושוב ב-2023, עת הואשמה במתן הכשר לדעות שיכלו להכשיר את הרפורמה המשפטית של השר המשפטים יריב לוין, שמוסגרה בידי מתנגדיה כניסיון להפיכה שלטונית.

גם מבט נקודתי יותר בתכני מקצוע האזרחות מדגים את הקושי הטמון בו לסייע לגיבוש החברה הישראלית. לדוגמה, במסגרת לימודי האזרחות מתוודעים התלמידים לאוכלוסיות שונות מבחינה לאומית-דתית ומבחינה יהודית-דתית. אלא שההיוועדות זו היא שטחית ביותר, כמעט ללא הבחנה בין קבוצות משנה, אינה ניטרלית, והיא גם ממוסגרת כגורם לשסעים בחברה הישראלית, כלומר למתחים ולביטוייהעוינות בין קבוצות אלו, דבר שלעתים קרובות אינו תורם, בלשון המעטה, לחיזוק הסולידריות ביניהן.

לאור כל הנאמר לעיל על מקצוע האזרחות, מובן מדוע שרת החינוך לשעבר, הפרופ' יעל (יולי) תמיר הודתה, בצער רב, שמקצוע האזרחות אינו תורם לחיזוק הסולידריות. כמובן, אין בכך כדי לומר שאין הוא נחוץ, אלא שיש להבחין בין מה שניתן להשיג דרכו - הכנה למימוש זכויות פוליטיות - לבין מה שלא ניתן להשיג: הסכמה על ערכים והקניית סולידריות.

ומכיוון שמקצוע האזרחות הוא מקצוע שבו מנסים לקדם ערכים מסוימים, תוך הזנחת אחרים, ולקדם ערכים אלו על פי פרשנות מסוימת תוך שלילת פרשנויות אחרות, מובן מדוע מקצוע האזרחות נחשב בעיני מערכת החינוך החרדית לבעייתי ביותר מבין המקצועות לימודי יסוד ולימודי בגרות הקשורים לכינון זהות.

כאמור, הנימוק החברתי-אזרחי טוען שלימודי ליבה חיוניים להשתלבות חברתית-אזרחית במדינת ישראל. אך נוסיף כי מאז 2014 משרד החינוך עצמו אינו מתייחס ברצינות למקצועות שתכליתם לקדם את הבסיס המשותף החברתי-אזרחי כמו שהוא מתייחס למקצועות שתכליתם קידום כלכלי (מתמטיקה ואנגלית).

שלוש הרפורמות בבחינת הבגרות שפורסמו בעשור האחרון – "למידה משמעותית" של השר שי פירון (2014), הרפורמה של יפעת שאשא-ביטון (2022, לא יצאה לפועל) והרפורמה "בגרות גמישה" של יואב קיש (2023, בשלבי הוצאה לפועל) – מצמצמות באופן משמעותי את הידע שהתלמידים נדרשים ללמוד במקצועות היסטוריה, אזרחות וספרות (וגם בתנ"ך) ואת הידע שהם נדרשים להיבחן עליו בבחינה חיצונית (70% ברפורמה "למידה משמעותית", 0% ברפורמה של שאשא-ביטון, ו-35% ב"בגרות גמישה"). שאר הידע נערך באמצעות הערכות חלופיות (משימות שאינן מבחן), קבוצתיות או אישיות, אך הפיקוח על הערכות אלו מצומצמות ומאפשרות לתלמידים להגיע לציונים גבוהים באופן משמעותי מהציונים בבחינות החיצוניות תוך רכישת פחות ידע. לא למותר לציין שציונים אלו צפויים להעלות עוד ועוד ולהחריף את מידת המהימנות הנמוכה של ההערכות החלופיות, לאור השימוש הגובר בבינה מלאכותית, בדומה למתרחש כבר במוסדות אקדמיים.

כמו כן, בשנים האחרונות חותר משרד החינוך לאפשר לתלמידי תיכון להמיר לימודים על פי תוכנית הלימודים בלימודים של קורסים אקדמיים, בתוכניות "אקדמיה בתיכון" ו"סמסטר ראשון כבר בתיכון". משמע, משרד החינוך סבור שאין הכרח ללמד את תוכניות הלימודים שלו-עצמו. אם כך, מדוע צריך לחייב בהן את מערכת החינוך החרדית?

מכיוון שבמקצועות הנוגעים לנימוק החברתי-אזרחי גוברת הסכנה של פגיעה בזכות ההורים לחנך את ילדיהם לפי ערכיהם, שמשרד החינוך אינו מתייחס אליהם ברצינות ושאי-לימודם אינו מקשה במיוחד על היוצאים מהחברה החרדית, נראה שבמקצועות אלו צריך לחייב את מערכת החינוך החרדית רק בלימודי ליבה, דהיינו במינימום ההכרחי. כך, למשל, נראה שאפשר להסתפק בחיוב החרדים להשלים לימודי אזרחות בסיסיים המקנים כישורים למימוש זכויות פוליטיות (הכרת רעיון האזרחות, הזכויות הפוליטיות, מוסדות השלטון, מרכיבי הדמוקרטיה הליברלית, ואופייה היהודי של המדינה).

4. הצורך באכיפה של לימודי יסוד על החינוך החרדית

בניגוד לאכיפה ה(כמעט)מלאה של לימודי היסוד בחינוך הרשמי (הממלכתי), לימודי היסוד בחינוך הבלתי רשמי (בעיקר מוסדות חינוך חרדיים) נאכפים באופן מאוד חלקי על ידי משרד החינוך.

האכיפה מתבצעת בעיקר על ידי מבחנים חיצוניים בחינוך היסודי ובחטיבת הביניים רק במקצועות שפת אם (עברית בחינוך היהודי וערבית בחינוך הערבי), מתמטיקה, אנגלית ומדעים. כלומר, אין אכיפה על איכות הוראת המקצועות בתוכניות היסוד שאין נבחנים בהם במבחני מיצ"ב כמו היסטוריה, תנ"ך וספרות. בנוסף, במבחנים אלו בודקים בעיקר ידע, מעט מיומנויות וכלל לא ערכים שבתוכניות היסוד. כמו כן, מבחנים אלו הם מבחני חובה רק בבתי הספר הממלכתיים ובמוכש"ר (מוכר שאינו רשמי), אך לא במוסדות פטור (שגם הם אינם רשמיים). גם במוכש"ר, מבחני מיצ"ב נערכים רק בכיתות ה' ורק במקצועות עברית ומתמטיקה, והם אינם נערכים כלל בבתי הספר של רשת החינוך העצמאי. בנוסף, המוכש"ר ומוסדות הפטור גם אינם מחויבים ללמד את כל תוכניות היסוד (המוכש"ר מחויב ללמד 75% ומוסדות הפטור 55%, ואין פיקוח רציני על הקצאת השעות ואיכות הלמידה). כמו כן, מערכת החינוך החרדית אינה משתתפת במבחני ההערכה הבין-לאומיים בחינוך, TIMSS למתמטיקה ומדעים ו-PIRLS לבדיקת אוריינות הקריאה, אך בנות חרדיות משתתפות במבחני פיז"ה, לבדיקת אוריינות קריאה, אוריינות מתמטיקה ואוריינות מדעים.

5. האם מצליחים בוגרי מערכת החינוך החרדית להשלים בגרות?

בקרב חרדים נפוצה הטענה, כי אין הכרח שלימודי היסוד ורכישת תעודת הבגרות יתקיימו דווקא בכתות ט'-י"ב, אלא הם יכולים להידחות בכמה שנים עד שהבנים, ירצו לצאת לשוק העבודה. לפי טענה זאת, לימודים בישיבה מאפשרים לבוגרי ישיבות להשלים תוך זמן לא רב את הנדרש לרכישת הידע הנדרש להשתלבות בשוק העבודה.

למעשה, למרות תוכניות סיוע מגוונות ויקרות, היכולת של בוגרי מערכת החינוך החרדית להשלים בגרות תוך זמן קצר נמוכה ממגוון סיבות, כמו מצב משפחתי, היעדר רקע אקדמי של ההורים ועוד.

גם הניסיון להתקבל ללימודים אקדמיים ולצלוח אותם ללא תעודת בגרות התבררו כלא מוצלחים דיים. במחקר שהתפרסם ב-2016 נכתב כי באוניברסיטה הפתוחה, שאינה מחייבת תעודת בגרות או בחינה פסיכומטרית לקבלה ללימודים, שיעור הנשירה של חרדים עמד על 86%, ובמכללות להוראה, בהן תנאי הסף נמוכים מאשר באוניברסיטאות, הוא עמד על 54.9%. כמו כן, מבקר המדינה הצביע ב-2020 על נשירה גבוהה של גברים חרדים ממכינות ללימודים אקדמיים (כ-55%) ומלימודים אקדמיים (כ-46%), יותר מכפול באוכלוסייה היהודית הלא חרדית.

לכן נראה כי הטענה בדבר היכולת להשלים בגרויות או להצליח בלימודים ללא השלמתן שגויה.

6. המלצות

החברה החרדית מעריכה מאוד את ערך לימוד התורה והחיים לאורה. לכן היא מוכנה להסתפק ברמת חיים נמוכה ולצמצם בהוצאותיה, ועל כך היא ראויה להערכה. במקרים רבים בחירה זו מובילה לעוני מרצון. מצב זה מעורר את השאלות הבאות: האם על מערכת החינוך לממן מוסדות חינוך שאינם שותפים למאמץ להכשיר בוגרים המסוגלים לכלכל עצמם בכבוד מבלי שייהפכו לנטל כלכלי על רשויות המדינה? האם על מערכת הרווחה הישראלית, שנוצרה כדי לסייע לנזקקים שאינם יכולים לסייע לעצמם, לממן גם מי שבוחרים מרצונם החופשי לחיות בעוני?

כמדומה שהתשובה לשתי השאלות האלו שלילית. אמנם זכותם של החרדים לחנך את ילדיהם לפי מיטב הבנתם, אך אין הם יכולים לכפות על כלל האזרחים לשאת בתוצאות של בחירתם ולממן חינוך שאינו מוביל לעצמאות כלכלית. לכן מן הראוי לצמצם מאוד את תמיכת המדינה במוסדות החינוך החרדיים שאינם מכשירים את בוגריהם לכלכל עצמם בכבוד. לחץ כלכלי מתמשך על מוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי יסוד ולימודים לקראת בחינת בגרות – אגב ביטול האפשרות ללמד אותם חלקית בלבד ובכך לזכות במימון חלקי – יחד עם צמצום התמיכה וההטבות שבני חברת הלומדים זוכים להן בשנות בגרותם, עשויה לצמצם את מספר התלמידים שיסיימו שמונה עשרה שנות לימוד מבלי שלמדו כלל לימודי יסוד או למדו אותם באופן שטחי ורדוד.

במקביל על המדינה לממן ולעודד מוסדות חינוך המכשירים את בוגריהם אחרת. העידוד ראוי בראש ובראשונה למערכת החינוך הממלכתי-חרדי (ממ"ח), שהוקמה ב-2013, והמקבלת מימון מלא של בתי ספר ממלכתיים ומחויבים בכל לימודי יסוד. הממ"ח, התחיל את דרכו עם 1,360 תלמידים (0.45% מהתלמידים החרדיים) בשני גנים ו-16 בתי ספר יסודיים. בשנת הלימודים תשפ"ה (2025-2024), הצטרפו 8 בתי ספר ו- 32 גנים חדשים, כולל בתי ספר של החסידויות בעלז, צאנז, קרלין, ביאלה וכלל חסידי, ובתי הספר של הרב אברג'ל בנתיבות. כעת לומדים בו 27,672 תלמידים (6.27%) ב-313 גנים וב-104 בתי ספר יסודיים, מהם, לראשונה גם בערים חרדיות מובהקות, שסירבו לפתוח עד אז מוסדות של ממ"ח.

כפיפות הממ"ח למשרד החינוך מעורר התנגדות עזה בקרב רבנים ופוליטיקאים רבים, החוששים לאובדן השליטה על תוכן הלימודים במוסדות שיהפכו לממלכתיים ומפגיעה משמעותית במוסדות שיוותרו במעמד לא ממלכתי. לכן צריך לקבוע את מעמדו בחוק, כך שרשויות מקומיות חרדיות לא תוכלנה למנוע פתיחת מוסדות ממ"ח או למנוע ממוסדות בחינוך הלא רשמי לעבור אליו. נדרש גם להבטיח את האוטונומיה החינוכית של הממ"ח, אוטונומיה שבלעדיה אין סיכוי שהממ"ח יוכשר בחלק נרחב של החברה החרדית. ניסיונות חוזרים ונשנים לפגוע באוטונומיה המצומצמת של החינוך הממלכתי-דתי מלמדים שהחשש החרדי מפני פגיעה באוטונומיה החינוכית שלו אינו חשש שווא. כמו כן ראוי לקבוע מחדש את תוכניות הליבה, העמקה והרחבה תוך שיתוף מערכת החינוך החרדית, כך שהתוכניות תהיינה על דעתה.

לעידוד דומה ראויים גם מוסדות תיכוניים לבנים – כמו ישיבת היישוב החדש הוותיקה וישיבות נהורא ונהרדעא החדשות יותר – המכינים את תלמידיהם לתעודת בגרות בד בבד עם רמה גבוהה של לימוד תורה ושמירת אורח חיים חרדי, כך שבוגריהם מבין הבנים יוכלו להמשיך לישיבות גבוהות נחשבות.

סיכום

סוגיית לימודי ליבה במערכת החינוך החרדית מעמתת בין האחריות ההורים לחנך את ילדיהם כמיטב הבנתם לבין אחריות המדינה לפעול לרווחת כלל אזרחיה. היא גם מעמתת בין ערכי קהילה לערכים הרווחים בקרב הרוב המדינה. והיא מציבה בפנינו את הסכנה של ניצול הכוח של המדינה לטובת השלטת ערכים של מיעוט על כלל מערכת החינוך.

על מנת לחייב את מערכת החינוך החרדית בלימודי ליבה, יש בראש ובראשונה, לנסח תכנית לימודי ליבה בישראל; נכון להיום, מה שישנו הם רק לימודי יסוד (עד כיתה ח' בחינוך החרדי) ולימודי בגרות, הכוללים לימודי העמקה והרחבה.

אם מכבדים את הזכות של החרדים לחנך את ילדיהם לפי הערכים המקובלים עליהם – שהיא גם הזכות של כל ההורים האחרים – ואת ערכי הקהילה, הנימוק העיקרי מבין השניים של משרד החינוך, שניתן לחייב בו את מערכת החינוך החרדית הוא, הכשרת בוגריה לכלכל את עצמם בכבוד ולא ליפול מרצון לנטל על שאר אזרחי המדינה.

כדי לממש מטרה זאת צריכה מערכת החינוך החרדית ללמד מתמטיקה ואנגלית ברמה של בגרות, כי אלו מקצועות חיוניים להשתלבות בעבודה מתגמלת וכי הם שני מקצועות שחרדים רבים מתקשים להשלים בתום לימודיהם במערכת החינוך. ראוי שהם ירכשו אוריינות דיגיטלית, וכן עברית במוסדות המעטים יחסית שבהם שפת ההוראה היא יידיש. על כן על המדינה לעודד מוסדות חינוך חרדיים התורמים להכשרה זאת ולצמצם מאוד – ואולי אף לשלול – את התמיכה במוסדות הנמנעים מכך.

אם ברצונה של המדינה לחייב את מערכת החינוך החרדית גם בלימודים המשרתים את המטרה הערכית-חברתית, עליה, מצד אחד, לצמצם אותם להכרחי בלבד - לימודי ליבה - ולשתף את החרדים בחיבורם.

---

המאמר נכתב נכתב בשנת תשפ"ד - 2024, והנתונים המובאים בו עדכניים לשעת כתיבתם. פורסם בכ"ג באדר תשפ"ו, 12.03.2026.

המאמר מוקדש לזכרם של החיילים ארי יחיאל זנילמן, זכריה פסח הבר, עילאי צעיר, ויהונתן אליאס הי"ד, שנפלו במלחמת חרבות ברזל. ד"ר יצחק גייגר הוא חוקר במרכז יכין, לשעבר מורה לאזרחות ולהיסטוריה. חיבר ספרי לימוד בהיסטוריה ובאזרחות לחטיבה העליונה.