נקודת ההתחלה | אלה כהן ונסובר

בפתח הדברים אומר, אין שום יחוד בקיום אנושי מעין זה;

למעשה, כדי שלדברים יהיו הנפח והעומק הנכונים, צריך להדרש לצל שהם מטילים. כאשר מרכיבים מַחברים, מבנה השלד, שמחזיק את הכל, נרשם בצללים. האמונה המסנוורת שנוכל לחיות רק באור היא שטוחה ואכזרית כשבמקביל חורבנות טבעיים וצפויים מתרחשים,

חורבן שמקורו בתיעוב,

ולמרות תחושת הניכור העמוקה, בכל מרחב וזמן, הרוח חיה והלב כמה אל המקומות והאנשים, אל רעש המוזיקה ואל האמנות וממשיך לפעום. הנוסטלגיה מתאמצת להיווצר מחדש, האמון חוזר ומעלה גידים, קושר קשרים מזדמנים עם אחרים וכמעט מתרווחים שוב,

חוזרים לנשום, לרגע קטן, במקום לעמוד על המשמר.

אם יש בחירה – סופה ידוע, לכאן ולכאן, בין חיים בצדדיות קטנה ומסוגרת, כהתקרבות עצם אל עצמו ורוח אין בו, ובין סכנת מוות שמקורה בהתנהלות תמימה ומוכת סנוורים.

האמצע הוא זה שרובנו נמצאים בתוכו, נוירוטי וחשדן, אכול ייסורי מצפון מחד ומלא בגאווה של עניים מאידך. טרוט עיניים ומיובש, נרעד ושפוף. אנחנו אבלים על מה שהיה ואבד, ועל מה שעוד יהיה, כי אם אחרי העמידה בניסיון הקר והמר ההוא אפשר היה לחזור ולשחוק בחורבות הרחובות, אז למה לא גם הפעם? אולי כי נדמה לנו שמשברים חולפים ומשבר רודף משבר ואנחנו אלה שחולפים.

ובכל זאת, חזון האהבה והפחד עובר בגוף, מדור לדור, בדרך מעשה חושב, ונזכרים בכל ושוכחים כל הזמן, והפער מהאופן שבו לא הבנו את המובן מאליו גורם לנו להרים גבות ולצחוק בהפתעה.

חושן עצמות, 2024, אקריליק על יציקת גבס

---

אלה כהן ונסובר היא אמנית, מרצה לציור ורישום בקוביה ירושלים, במכללת אמונה ובמכללת אמן-מרכז אמנות לציבור החרדי ירושלים.